ארלט מינצר

​

​

צעיר היה לבי

​

צָעִיר הָיָה לִבִּי, שִׁיֵּט חָפְשִׁי בָּרְחוֹב,

עֵת רְאִיתִיךָ אָז צוֹעֵד בַּהַפְגָנָה.

יָם מַבָּטְךָ סָחַף אוֹתִי, מַזְמִין לְחוֹף

בּוֹ תַּעְגֹן אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה.

 

אַךְ (הוֹ יָגוֹן!) חוֹפְךָ תָּפוּס: אִשָּׁה וּבַת.

אֵינוֹ יָאֶה לִתְמִימוּתִי הַחֲסוּדָה;

בְּחוֹף אַחֵר עָגְנוּ חַיַּי. אוֹתוֹ מַבָּט

נוֹתַר רַק בַּתַּצְלוּם, בְּסֵתֶר הַשִּׁדָּה.

 

יוֹבֵל חָלַף, וְיוֹם אֶחָד פִּתְאֹם עָלְתָה

בְּפֵייסְבּוּק בַּקָּשָׁה מִמְּךָ, כְּמוֹ מֵאוֹב,

לַחֲבֵרוּת, וְיָד בְּיָד (אֲבוֹי, קָמְטָה),

לָצֵאת אִתְּךָ לָשׂוּחַ בְּסִתְרֵי הַחוֹף.

 

אֲבָל הַחוֹף שִׁנָּה פָּנָיו כְּמוֹ פָּנֵינוּ;

רַק זְהַב הַזִּכָּרוֹן נוֹצֵץ בֵּינֵינוּ.