שחר מריו מרדכי

​

​

שותתות

​

בָּעֶרֶב אֲנִי מִתְיַשֵּׁב לְיָדִי בַּכֻּרְסָה

וְעַד סוֹף הַלַּיְלָה אַף אֶחָד לֹא מַבְחִין

כַּמָּה אֲנִי מַרְחִיק לֶכֶת

 

אֲנִי לֹא נִשְׁאָר בְּמִטָּה אַחַת יוֹתֵר מִלַּיְלָה

רַק מֵהַמִּטָּה שֶׁלִּי אֲנִי לֹא מְסֻגָּל לָצֵאת

אוּלַי כָּכָה זֶה קָצֶה

שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ נְפִילָה. מוּבָן שֶׁאֵין בָּזֶה הֲקָלָה.

 

בַּבֹּקֶר יְלָדִים יוֹרִים זֶה בָּזֶה

בַּמִּגְרָשׁ שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר

"פָּאף! הָרַגְתִּי אוֹתְּךָ, אַתָּה מֵת!"

אֲבָל בִּי לֹא הִבְחִינוּ הַיְּלָדִים. בִּי לֹא יָרוּ

בִּי אֲדֹנִי, הַעוֹד בִּנְךָ חָי?

 

בָּעֶרֶב בַּכֻּרְסָה הוּא חוֹצֶה כְּבִישִׁים מְהִירִים

פּוֹגֵשׁ עֵינֵי חַיּוֹת בַּיְּעָרִים

יָדוֹ תְּחוּבָה בַּכִּיס. בַּקָּצֶה הִיא מִשְׂתָּרֶכֶת

פאף

אֶחָד לֹא מַבְחִין

שֶׁהִרְחַקְתִּי לֶכֶת