ציפי ארצי

​

​

הַקַּיִץ שֶׁל יַלְדוּתִי

 

הַקַּיִץ שֶׁל יַלְדוּתִי, תָּלוּי
כְּמוֹ דְּלִי עַל קִילוֹן הַבְּאֵר,
חִוֵּר וְגוֹוֵעַ כְּפָצוּעַ, וְרַגְלָיו אוֹזְלוֹת
מְשׁוֹטֵט בֵּין בָּתֵּי הַשְּׁכוּנָה,
מְשָׂרֵךְ צְעָדָיו.

​

וַאֲנִי, אֵינִי מְעִיזָה לְהָסִיר אֶת עֵינַי מֵהִלּוּכוֹ
פֶּן אַחְמִיץ אֶת מוֹכֵר הָאַמְבָּר אוֹ אֶת הַקַּבְּצָן הָעִוֵּר

​

 

כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, לְהָשִׁיב
אֶת נִשְׁמַת אָבִי.

​

אֲנִי יוֹדַעַת, הַכְּאֵב לֹא נַעֲשָׂה דַּק עִם הַשָּׁנִים

​

​

 

שָׁחֹר-לָבָן

​

אֲנִי מַחֲזִיקָה תְּמוּנָה בְּשָׁחֹר-לָבָן
וּמִתְכַּנֶּסֶת. מְוַתֶּרֶת,
יוֹדַעַת שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא קָבוּעַ.

​

הַתְּמוּנָה חוֹבֶשֶׁת מִגְבַּעַת וּמַרְכִּיבָה מִשְׁקָפַיִם,
וַאֲנִי עוֹטָה פָּנִים סְתָמִיּוֹת.
הֶעָבָר קוֹרֵעַ מִמֶּנִּי פִּסּוֹת קְטַנּוֹת.

​

לְפָנִים,

​

הֶעָבָר הָיָה עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ,
הַיּוֹם, הוּא תְּמוּנָה קְטַנָּה.