ליאור שדה

​

​

 בחזקת נעלם

​

 

בְּנִי וַאֲנִי מְתַרְגְּלִים אַלְגֶּבְּרָה

שְׁנֵינוּ בְּחֶזְקַת נֶעֱלָמִים

לְלֹא נְקוּדוֹת קִיצוֹן מַשְׁמָעוּתִיּוֹת

מַעֲדִיפִים לְהִזָּכֵר בַּקַּיִץ

בְּשָׁכְבֵּנוּ עַל שְׂפַת הַיָּם

מְפֻשָּׂטֵי אֵבָרִים

צוֹפִים בַּמַּיִם הַכְּחֻלִּים.

 

בְּסוֹף הַחֹרֶף הַזֶּה

לֹא אֶזְכֶּה לִצְפוֹת

בְּהִשְׂתָּרְגוּת שְׁרִירָיו,

לַבֶּטַח יַעֲדִיף אֶת חֲבֵרָיו

וַאֲנִי אֲכַנֵּס אֵבָרִים  

אַעֲבִיר אֲגַפִּים

וְלֹא אַפְסִיק

לְהַרְהֵר בְּנֶעְלָמִים.

 

 

הפער בין הדורות מתבטא בהומור שבשיר  בשני מישורים: האחד – הפער בין הפנטזיות של האב ובנו על הכיף שבשהייה על שפת הים, אותה היו מעדיפים על פני העיסוק בתרגול האלגברה שבו הם עוסקים בפועל. הפער השני הוא בין ההעדפות של הבן שעתיד להתבגר, וההתפתחות שלו, לבין הכמיהה שלא תמומש על ידי האב. הבן ייעלם  לעיסוקיו ואילו האב יישאר מהרהר "בנעלם" , בנו שיתבגר ויצור לו עולם משל עצמו.

​

המושגים מתחום האלגברה משמשים את המשורר כמטפורות לתיאור מקומם של האב והבן, זה ביחס לזה. כאשר כבר בשורה השניה הוא מציין כי שניהם "בחזקת נעלמים", יש בכך לומר שלא הכל גלוי וברור להם זה ביחס לזה. ויש גם יסוד של אניגמה  או הסתרה, שחלקה הוא נורמלי וטבעי, בשל פער דורות ועניין, ואין בכך כדי ללמד על יחסים לא טובים ביניהם.  ואכן בשורה הבאה מציין הדובר כי יחסיהם חסרי "נקודות קיצון", ללא פער או מתח קשים. שנית, הביטוי "נעלמים" מצביע על תהליך של התרחקות שאף הוא טבעי, ובכך משמש הביטוי הקדמה למתואר בבית השני: בסוף החורף כבר לא יזכה האב לראות כיצד התחזק ובגר הבן, שהרי, כאמור, הלה צפוי לבכר את חברת חבריו על פני חברת אביו. מכאן שאפשר גם "לנחש" שהבן הוא צעיר, בגיל העשרה המוקדם, שבשלב זה עדיין מעדיף את חברת האב אך עולמו עומד להשתנות בדרך שהיא אל-חזור.

​

בבית השני האב נותר "מאחור", וצפוי "לכנס אברים", גם ביטוי אלגברי זה הינו מטפורה, המתארת תהליך, אלא שהפעם יעבור אותו האב: בעוד שאברי הבן יתחזקו ויעטו שרירים, האב יתבגר ובהמשך יזדקן, ובמקום לפשוט אברים כמעשהו של הצעיר, אבריו יתכנסו, ואף "יתכווצו". ייתכן שלכך הכוונה גם ב"העברת אגפים" כאשר המילה אגפים פירושה גם "גפיים" (ידיים, או זרועות). ואמנם ייתכן שהדובר הוא חובב אלגברה, שישאר לו לבדו לעסוק לבדו בכינוס אברים והעברת אגפים, אך יהיה זה גם זמן למחשבות וצער על ה"העלמות", וההתרחקות הבין-דורית הצפויה. ואנו  נותרים עם טעם צער הפרידה הנורמלית, המומחשת כה יפה בשיר זה.

​