ליאורה ברוך

​

​

אדון גבעול

​

אדון גבעול היה מהנדס "יקה" חמור סבר, שקולו כמעט לא נשמע. הוא התגורר ברחוב שקט ורגוע  בשכונת קטמון בירושלים, שרוב בתיה היו בתי אבן מוקפים גדרות ברזל וטובלים בצמחיה עבותה של שיחי בוגונווילאה.

התמזל מזלו, עם שם משפחה כזה, לגדול צנום וארוך, ולא גוץ שמן. מכף רגל ועד ראש נראה כמו שרוך מתוח.

את אשתו שושנה, תימנייה נמוכת קומה, עגלגלה ושחומת עור,  הכיר כשעבדה בביתו כעוזרת בית.

מצאו חן בעיניה הליכותיו ה"אשכנזיות", כמו שנהגה לומר, במלעיל.

הוא עצמו לא היה שותף פעיל ב"רומן" שנרקם ביניהם והובל על ידיה אל החופה, כמעט בעל כורחו.

במסיבת החתונה שלהם הסתובב כאבל בין חתנים, מביט ממרום גובהו בהשתאות ובבוז בבני משפחתה של שושנה המפזזים בצעדים תימניים לקול תופי הפח הרועמים. הוא מעולם לא רקד, וכל ניסיונותיהם של אחיה של שושנה למשוך אותו למעגל הרוקדים נתקלו בסירוב אדיב אך תקיף.

גם אחרי שנישאו נמשכו יחסיהם באותה מתכונת מוזרה: רוב שעות היום היה הוא ספון על יד שולחן העבודה, משרטט או קורא, והיא לא חדלה לתפקד כעוזרת הבית – התרוצצה, ניקתה וסידרה וטיפלה בילדים, שבינתיים נולדו להם.

הילדים, שלושה קטנטנים, שוטטו  חסרי מעש בין רגליה, כששטפה מידי יום את החצר, ותלתה או הורידה כבסים מן החבל. חבלי הכביסה בחצר היו מאוכלסים תמיד בבגדים. כשהורידה חולצה או מכנסיים מן החבל, מיד הייתה מלבישה אותם לאחד הילדים, ודקות ספורות אחר כך כבר הייתה תולה לייבוש בגדים אחרים.

את  ארוחת הערב הייתה שושנה "חוטפת" בזריזות, תוך כדי האכלת הילדים, ואז ממהרת להשכיב אותם במיטותיהם, ולהגיש לבעלה את ארוחתו. הוא לא אהב לשבת לאכול איתם, משום שלדבריו היו, הם ואמם, קולניים מידי לטעמו. אחרי הארוחה היה מתיישב בכורסת העור הישנה שלו, חובש אוזניות על אוזניו, מקשיב למוסיקה קלאסית, קורא  או מנמנם.

אז הייתה שושנה נזרקת על מיטתם הצרה, עייפה וסחוטה, כאחד הסמרטוטים שלה.

אלא ששנתה הייתה קצרה, ובחצות הלילה, הייתה מזנקת מיצועה ומתחילה יום עבודה חדש. קולות שקשוק סירים וצלחות, חריקת ברז המים, ושירה מסולסלת בקעו ממטבחה הקטן והצפוף.

"שושנה, קצת שקט בבקשה," ניסה אדון גבעול לבקש, אבל מיד נבלם בצרור של מילים צדקניות על העבודה הקשה שלא נגמרת, והוא בכלל לא עוזר, ומה הוא מבין בענייני ניקיון, ובכלל – שיתעסק בענייניו ויקשיב למוסיקה שלו בשקט! ולפעמים הייתה מסננת מילים בתימנית שאת פשרן לא הבין, אבל היה בהן די כדי לגרום לו להתכווץ בכורסתו ולקבל עליו את דין השתיקה. ולא שהיה דברן גדול.

 

בצמידות אליהם, מעבר לקיר הדק שהפריד בין שתי הדירות, גר אורן. רווק כבן ארבעים, מופנם ושקט, תכונות מנוגדות לחלוטין למראהו המוצק והשרירי. רוב שעות היום שהה במקום עבודתו ובערב כשחלף בחצר וראה את שושנה ליד חבלי הכביסה, היה משפיל את קומתו הגבוהה ואת עיניו וממהר לחמוק פנימה, כמו בורח מפני שד, ומסתגר בביתו.

לא פעם העז וקבל באוזניו של אדון גבעול, כי הרעש הבוקע מדירתם בלילות מטריד את מנוחתו, אך זה הגיב תמיד בהרמת כתפיים ובפריסת ידיו לצדדים.

 

לילה בהיר אחד, ליל ירח מלא, כשממילא נדדה שנתו, חיכה אורן עד שסיימה שושנה להדיח את הכלים. תזמורת הצלחות דעכה ודממה השתררה בביתו של אדון גבעול.

אורן ניגש אל  מכשיר הגרמופון העתיק שברשותו, הוציא תקליט מתוך עטיפתו והניח את המחט בקצהו. את הווליום כיוון לעוצמה גבוהה. "מחול החרבות" של חצ'טוריאן פילח את הקיר המשותף.

ראשונים להתעורר היו שלושת הזאטוטים. תחילה בכו בכי חרישי, אבל עם הדקות החולפות והמוזיקה הגוברת, וחרף ניסיונותיה של שושנה להרגיעם,  הפך בכיים לצווחות שבר.

 

שושנה רצה לחצר פרועת תלתלים, לגופה כותנת לילה פרחונית דהויה, וצרחה "אלוהים, אלוהים, מה זה הרעש הזה?" ובאותה נשימה הרימה קולה וזעקה ש-ק-ט!

בתגובה הגביר אורן את הווליום, והרחוב כולו רעד.

אדון גבעול במיטתו, התהפך לצידו השני וניסה לאטום את אוזניו, אבל צעקותיה של אשתו דקרו בעצמותיו. הוא זינק, החליק את הקמטים של פיג'מת הפסים הירקרקה שלבש, נכנס למקלחת,  רחץ את פניו במים קרים, הרטיב את שערו הדליל  והצמיד אותו בשתי ידיו לקרקפתו.

אחר כך יצא החוצה ופקד על שושנה בקול שקט ותקיף "חזרי הביתה", והיא למרבה הפלא, השתתקה על מקומה, וחמקה פנימה.

אדון גבעול ניגש אל דלתו של אורן ונקש בה קלות, המתין שתיים שלוש שניות ומשלא נענה סובב את הידית ונכנס פנימה.

אורן פיזז בגפו במרכז החדר.

"מה אדוני חושב שהוא עושה בשעת לילה מאוחרת זו?" פנה אליו.

"מסיבה", ענה לו אורן, "מסיבת ריקודים. תצטרף?"

"האם אדוני יודע שילדי הקטנים ישנים, והאם אדוני מודע לעובדה שהשעה שלוש לפנות בוקר?" אמר בלי להרים את קולו. לחייו העלו סומק עז.

"אני מודע, אני מודע," מלמל אורן ואד חריף של אלכוהול נפלט מפיו."נמאס לי מהרעש שלכם" סינן בין שיניו, ותוך כדי תנועה, אחז בידו של אדון גבעול, משך אותו אליו וסובב אותו בתנועת ריקוד.

 אדון גבעול ההמום ניסה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא היה חזק ממנו והמשיך לסובבו במעגלים, ופתאום עצר, תפס את אדון גבעול במרכז חולצתו ומשך אותו אליו, קרוב אל פניו עד שזה חש את הבל נשימתו.

"רציתם מסיבות ליליות, הנה לך מסיבה" התנשף אורן והדף אותו ממנו.

אדון גבעול נשאר רגע קל על מקומו ואז הסתובב, יצא וטרק אחריו את הדלת. כשנשען עליה מבחוץ ניגב את אגלי הזיעה שבצבצו על מצחו, נשם שלוש נשימות עמוקות, החליק ידיו שוב על שערו שנפרע בינתיים, זקף את גבו ונכנס הביתה בפנים חתומות.

 

מעבר לקיר השתרר שקט, ובביתם ישבה שושנה על מיטתם והתנדנדה מצד לצד כמקוננת.

אדון גבעול החליק לצידה בתנועות מהססות, סובב את גבו אליה ומלמל "לכי לישון, שושנה, לכי לישון, לילה טוב". שושנה, בצייתנות לא אופיינית, הפסיקה את תנודותיה,  הפנתה אליו את גבה, ותוך דקות ספורות יכול היה לחוש בנשימותיה הסדירות, הרגועות, ונרדם כשעל פניו עננה קלה של חיוך.

בימים הבאים לא פגש את אורן, אך נעשה יותר ויותר ערני לקולות שבקעו מדירתו. כששמע אותו יוצא בבוקר ושב בערב היה חש פרפור קל של התרגשות בחזהו, ורגליו נעו בתנועות קלות, לא רצוניות כמעט, של ריקוד.

זיכרון הריקוד המטורף ההוא העלה בו תחושות מעורבות של עליצות ובושה.

ביקוריו בחדר האמבטיה נעשו תכופים. רק שם יכול  היה להסתגר למשך דקות ארוכות בלי הפרעה, להביט בעצמו במראה המאורכת  ולדמות צעדים קטנים של תנועה. בימים הראשונים היו תנועותיו קטנות, מהוססות, אך עם כל יום שחלף העז והוסיף תנועות ידיים רחבות, ככל שאפשר לו המקום.

הייתה זו שושנה שהחזירה אותו למציאות כשצעקה מעבר לדלת, "גבעול, מה יש לך, תצא כבר, הכביסה לא תחכה לי עד מחר". והוא היה חומק משם, מתבייש להישיר אליה מבט, כאילו המפגש בין עיניהם יסגיר סוד גדול.

 בלילות לא מצא מנוחה לנפשו. חלום קבוע היה שב וחוזר. בחלומו היה מסתחרר במרכז רחבה חלקלקה כשבגד גוף צמוד ותכול עוטף את גופו הגמלוני, סביבו מעגל גברים לבושי טוקסידו צוחקים ולועגים לו, חושפים שורות שיניים נוצצות כיהלומים.

"בלרינה, בלרינה" היו הקולות שבים ומהדהדים דקות ארוכות אחרי שהתעורר בבהלה, עטוף זיעה קרה.

בחלום אחר ראה  בין הגברים את פניה המיוסרות של אימו המנוחה, חיוורת ומקומטת, קופצת שפתיה ומסננת "רקדן? אתה נהנה מזה? אבא שלך מת, מת מבושה!"

 

חלפו שבועיים. שושנה מצידה  התאוששה מההלם של הערב ההוא וחזרה להרגליה הקודמים, תחילה בזהירות ובשקט וכעבור כמה ימים נשמע שוב, לשמחתו של אדון גבעול, שאון שקשוק הכלים בשעות הלילה המאוחרות.

תגובתו של אורן לא איחרה לבוא.

שוב חדרה המוסיקה דרך הקירות, ועוד לפני ששושנה הספיקה לעורר מהומה, נכנס אדון גבעול אל חדר האמבטיה, רחץ את פניו במים קרים, הרטיב את שערו הדליל  והצמיד אותו בשתי ידיו לקרקפתו. הפעם גם מרח על פניו כמות נכבדה של מי קולון. "אני הולך לדבר איתו" פלט ונחפז  אל דירתו של אורן.

הוא נעצר לרגע מאחורי הדלת, נקש בה קלות והמתין. לא נשמעה כל תגובה. הוא ניסה שנית, יותר בחוזקה.

"כן? פתוח!" נשמע קולו של אורן חזק ובוטח.

אדון גבעול הוריד את הידית בתנועה זהירה ונעצר בפתח.

אורן שכב פרקדן על הספה, עיניו עצומות, ותופף קלות על ירכו לקצב המוסיקה.

אדון גבעול כחכח בגרונו.

אורן הסב את פניו אליו והביט בו במבט אדיש.

אדון גבעול ניגש אליו בצעדים בוטחים. אורן הזדקף כמתגונן.

"מ-מה אתה עו… ניסה להגיד, אך אדון גבעול סימן לו באצבע אנכית על שפתיו, ובידו השנייה אחז בשורש כף ידו של אורן ומשך אותו אליו.

הוא הביט אל תוך עיניו, פסק את שפתיו לחיוך מבויש ושאל: "אתה לא רוקד?".

​