ליאורה ברנשטיין

​

​

מוֹלֶדֶת שֶׁלִּי

הִיא אִילָן וְעוֹרֵב
עָנָן בַּשָּׁמַיִם
וְיֵשׁ גַּם אוֹיֵב
שֶׁמֻּכָּר לִי מְאֹד
וְגַם הוּא מִשְׁפָּחָה
עִם מַטָּע עֲצֵי זַיִת
וּבַקְבּוּק תַּבְעֵרָה

וְהִיא הַמּוֹלֶדֶת
נְשִׁימָה עֲמֻקָּה
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
בְּרוּחַ קַלָּה
עַל הַיָּם

וְיוֹצְאִים לְשׁוֹטֵט
עִם תִּינוֹק בַּטַּיֶּלֶת
וְאֹשֶׁר בְּלֵב

וְכֻלָּנוּ  בְּיַחַד
וְכֻלָּם הֵם שֶׁלִּי
עוֹרֵב וְאוֹרֵב
לֹא אֵדַע מָה וָמִי
וּמִלָּה אַחַת יֵשׁ
שֶׁפָּרְחָה כְּיוֹנָה
וְלֹא שָׁבָה עֲדַיִן
אֶל הַתֵּבָה.

​

​

השיר מבטא את רגשותיה של הדוברת למולדת ולקונפליקט היהודי פלסטינאי. -"מולדת שלי".  בפתיחת השיר הוא ביטוי של שייכות וחיבור. המולדת היא  המקום של ההולדת, של החיים בה,, והמלה "שלי" מבטאת קשר רגשי של שייכות.

​

ומה בתוך המולדת שלי? יש תאור נייטרלי משהו של מה שקורה במקום הזה: גדלים בו אילן ועורב (עורב יש בו משמעות חבויה, של צפור שניזונה מטריפה, היפוכה של היונה – סימבול השלום) ויש ענן בשמיים. לכאורה פסטורלי. אבל מייד לאחר מכן יש ניפוץ הפסטורליה על ידי:

​

וְיֵשׁ גַּם אוֹיֵב
שֶׁמֻּכָּר לִי מְאֹד

​

אבל האוייב אינו פשוט. אינו חד משמעי – הוא גם משפחה (האם הכוונה לכך הוא "בן דוד" ? או האם הכוונה לכך שהוא מקיים משפחה – כלומר – חייו פשוטים ומלאי רגש ושלווה משפחתית? )  והוא גם עצי הזית – (עץ הזית הוא סימבול לשורשים של ארץ ישראל. מצד אחד – 7 המינים שאנחנו מצווים עליהם, מאידך – מי שקיים את העצים האלה והתקיים מהם כל השנים היו דווקא הכפריים הערבים.)

​

ראוי לשים לב שהשיר מעמיד זה מול זה, ומפריד בין הגורמים המבנים את הארץ: אִילָן וְעוֹרֵב עָנָן בַּשָּׁמַיִם וְיֵשׁ גַּם אוֹיֵב, קרי שאין זהות בין עורב לאויב. ואחר כך אין זהות בין עורב לאורב (וְכֻלָּם הֵם שֶׁלִּי עוֹרֵב וְאוֹרֵב) עד שאנו רשאים לשאול מי הוא מי? מי אורב למי? ואכן היא אומרת " לֹא אֵדַע מָה וָמִי". ולכן ראוי לשאול אם כוונתה שהאויב אינו גם בתוכנו? האם על השלום המיוחל מאיים רק הצד השני? ואילו הענן שמיים מהו? האם רק תרומה לפסטורליה או – מאחר שזו מוצגת כלא אמיתית, האם הענן אינו "מעיב"? הרי השמיים אינם נקיים וצחים. ובמבט אל שורות הסיום המאזכרות את המבול, האם אין זה ענן המבשר אותו?

ההתייחסות לאויב היא אמביוולנטית. מצד אחד גם האויב הוא משפחה – וסמלו עץ הזית, ומצד שני הוא גם בקבוק תבערה. את האחרון ניתן להבינו כפשוטו הן כבקבוק תבערה שמטיל האויב על הדוברת, והן כביטוי מטפורי למצב פוליטי שבו ה"משפחה" היא  "פצצת זמן", אם בשל עצם קיומה כציבור לאומי "לעומתי" לצידנו, אם כ"איום" על המאזן הדמוגרפי, ואם למצער במצב הפוליטי הקיים.

​

הבית השני של השיר חוזר אל הפסטורליה: השמש השוקעת, הרוח הקלה, הים התיכון , וגם הטיול עם התינוק, כל מה שאמור להביא אושר ללב, תקווה להמשכיות בעתיד. אולם בהיותו בית אמצעי בין שני בתים עוכרי שלווה הוא נקרא כהפוגה במתח, בעימות, או כמצב נשאף שאנו מתגשם באמת.

​

ואכן הבית האחרון בשיר מחזיר את הקורא אל האמביוולנטיות ואל הדילמה: אנחנו כולנו כאן יחד במולדת הזאת: עורב ואורב (המזכיר את שירה של נעמי שמר: "מעוז צור", שמדבר על האורב שמבקש את נפשה) ומסתיים בייאוש, מאחר שלא נאמרת במולדת הזאת המילה "שלום", אותה מילה שהפריחו אותה באוויר "לראות הכלו המים", אך היא, כמו העורב, לא חזרה לתיבה. ומתוך שהיא לא חזרה "עדיין", משתמע שהיא אינה עורב, אלא היונה, ואין המשוררת בוחרת בביטוי, "לעולם לא" הנכון לגבי העורב, ובמשתמע שייאושה אינו גמור ושביב תקווה עדיין מרצד אי שם.

​

​

***

​

אֲנִי כְּבָר לֹא רֶלֶוַנְטִית  –

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי –

כְּמוֹ נוֹלַדְתִּי לְלֹא אֵבְרֵי מִין,

אוֹרְגַּזְמָה, וַחֲבוּרַת מְקֻלָּלִים-
מְכָכְבִים  בְּכוֹתָרוֹת הָעִתּוֹנִים

וּבִתְמוּנוֹת חַשְׁמַלִּיּוֹת.

בֵּין הַמִּילְיַארְדִים אֲנִי

פָּנַי עֲלוּמִים

לִבִּי עִם הַפִּיל הַנִּכְחָד

לְמַעַן חַטָּיו
וְיֶלֶד סוּדָנִי שָׁחֹר

בְּסִירָה נְקוּבָה,

חוֹלֵם אֶל הַחֹפֶשׁ.

אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת.

לֹא  מִתְאַבֶּדֶת.

כְּשֶׁאֵלֵךְ לְדַרְכִּי

הַתּוֹלָעִים הַמְּהֻנְדָּסוֹת
יִתְפַּרְנְסוּ מִגּוּפִי

וְיַעֲבִירוּ אוֹתִי הָלְאָה –

אֲלֵיכֶם

​

​

***

​

סֻלָּמוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה בָּהִיר
הִתַּמֵּר לִתְהוֹמוֹת לְאוֹר הַיּוֹם
עָלוּ וְיָרְדוּ בּוֹ שֵׁדִים לְמַכְבִּיר
צַלְמָוֶת וְחֹשֶׁךְ, בָּשָׂר וּמָמוֹן
דְּמֵי מַעֲבָר שִׁלְּמוּ  בְּרָצוֹן
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי רוֹשֶׁמֶת אוֹתָם
זַרְגֵי עֲנָק עַל כַּרְעֵי-  גַּפְרוּרִים
עֲטוּיִים מַחְלָצוֹת רְקוּמוֹת בִּפְרָחִים
שֶׁתּוֹכָם פֶּה עָגוֹל וַעֲנָק
אַבְקָנָיו  הַדְּבִיקִים קוֹרְאִים לִזְבוּבִים
וּדְבוֹרִים אֵיִן שָׁם.
גַּם הֵילֵל בֶּן–שָׁחַר יוֹרֵד וְעוֹלֶה
פָּנָיו בְּמַסֵּכָה מְכֻסִּים
עַל יְרֵכָיו אַבְרָקַיִם
בְּסִגְנוֹן מַלְכֵי עַכּוּ"מִים
עַל רֹאשׁוֹ כֶּתֶר, לְאָזְנָיו עֲגִילִים
וְהִוא מוֹבִיל בִּרְצוּעָה
עֵגֶל רַךְ חָלָב זָהָב וְכָנוּעַ
חַיַּת מַחְמָד לְכָל עֲדָנָיו,
זָקוּף הַמַּלְאָךְ, גֵּאֶה וְיָהִיר
– סֻלָּמוֹ שֶׁל עֵשָׂו .

​

​