דוד מנשה

​

​

לֹא רֶלֶבַנְטִי

 

אַתָּה לֹא מֵבִין אֶת הָעוֹלָם

שֶׁל הַיּוֹם, אוֹמְרִים לִי יְלָדַי

בְּנִצְנוּץ עַיִן מָהִיר וְהַמַּבָּט

הַמְּצַחְקֵק הַיּוֹשֵׁב אִי פֹּה אֵי

שָׁם עַל הָרֶצֶף שֶׁבֵּין הַלַעַג

לַגִּחוּךְ, לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר

הַשִּׁגּוּר שֶׁל חָכְמַת אִמִּי

הַכְּלוּאָה בְּתָא זִכָּרוֹן נִסְתָּר,

כְּמוֹ הָיְתָה סוֹכֵן חֲשָׁאִי

רָדוּם הַמִּתְעוֹרֵר אֶל

מְשִׂימָתוֹ.

 

עוֹד תִרְאֶה, מְמַלֵּא קוֹל

אִמִּי, בְּעִירָקִית נוֹקֶבֶת זְמָן,

אֶת שְׁלִיחוּתוֹ מֵאֵי אָז,

עַכְשָׁיו אַתָּה מְלַגְלֵג עַל

הָעִבְרִית שֶׁלִּי וְעוֹד יָבוֹאוּ

יָמִים וִילָדֶיךָ שֶׁלְּךָ יַלְעִיגוּ

עָלֶיךָ.

מִתּוֹכַחַת אִמִּי הַמַּפְקִידָה

בְּיָדַי אֶת מַקֵּל הַסּוֹכֵן

הָרָדוּם, אֲנִי נִגָּף אֶל גִּחוּךְ

מַבְּטֵי יְלָדַי, לַחֲרֹט בָּהֶם

מוּסָר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים

וּמִשְׁתּוֹמְמִים וּנְבוֹכִים

תַּבִּיטוּ אַתֶּם

בְּיַלְדֵיכֶם.

 

​

פָּחוֹת מִשֶּׁאָהַבְתִּי אֶת אִמִּי

 

אֲנִי יוֹדֵעַ, הַבֵּן שֶׁלִּי

אוֹהֵב אוֹתִי. פָּחוֹת

מִמָּה שֶׁאָהַבְתִּי אֶת

אִמִּי, יוֹתֵר מִשֶּׁאָהַבְתִּי אֶת

אֲבִי, אוּלַי.

זֶה לֹא מַסְפִּיק, בְּהִתְחַשֵּׁב

בְּכַמָּה זְמַן אַהֲבָה

הָיָה לִי. זֶה מוּבָן,

בְּהִתְחַשֵּׁב בַּזְּמַן שֶׁהָיָה

אֲבִי אִתִּי עַד שֶׁהָלַךְ, בְּמַחֲצִית

גִּילוֹ שֶׁל בְּנִי, בְּעֵת כַּעֲסֵי

הַהִתְבַּגְּרוּת.

 

לֹא, זֶה לֹא מַסְפִּיק מִבְּנִי

בְּהִתְחַשֵּׁב בְּכֶפֶל הַזְּמַן

שֶׁהָיָה לוֹ אִתִּי, זֶה

מוּבָן בְּהִתְחַשֵּׁב

עַד כַּמָּה אֲנִי

קַיָּם.