מרדכי גלדמן

 

​

שלמה המלך 79, תל אביב

​

בְּעֵרוֹת הַקַּיִץ עַל רֹאשִׁי
וּמְעַט נִחוּמֵי רוּחַ בְּצִלְלֵי עֵצִים
כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֵף עַל בֵּית הוֹרַי   
בָּרְחוֹבוֹת הַפּוֹרְחִים בְּהַרְדּוּפִים 
אֲבָל הַבַּיִת כְּבָר אֵינוֹ בֵּיתִי
וּבְעֶצֶם מֵעוֹלָם לֹא הָיָה
לֹא הָיָה בַּיִת בְּתוֹךְ הַבַּיִת
הַאִם דַּיָּרָיו הַחֲדָשִׁים
עֵדִים לַמְּרִיבוֹת הָאַלִּימוֹת
שֶׁהֶחְרִיבוּ אֶת יַלְדוּתִי
כְּרוּחוֹת רְפָאִים הַגָּרוֹת בַּתִּקְרָה
וּבְצִלְלֵי אֲרוֹנוֹת וּמְגֵרוֹת
אֵל נוֹרָא שָׁכַן שָׁם
כְּשֶׁבְּעֵינָיו אֵשׁ כִּבְשָׁנִים
אֲבָל שָׁם נֶחְתְּמָה נֶחָמָה בְּלֵב אִמִי
שָׁם חָלְמָה אוֹתִי מֻקָּף בְּרָכָה כְּחֻלָּה
כִּמְיֹעָד לִגְדוֹלוֹת  
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי כִּי יֹעַדְתִּי לְעוֹלוֹת
וְלֹא יָדַעְתִּי גְּדֻלָּה מַהִי
בְּעֵינֶיהָ
אוֹ בְּעֵינַי
בַּבִּנְיָן הַיָּפֶה לְהַלֵּל
גָּרוּ יְלָדִים שֶׁאָהַבְתִּי
חֲבֵרַי הַחִוְּרִים
שֶׁהוֹרֵיהֶם הָיוּ טוֹבִים מִשֶּׁלִי
אַף הֵם לֹא שָׁפַר חֶלְקָם –
כֻּלָּם הָיוּ עָקוּרִים וּמְהַגְּרִים וּפּוֹסְטְּרָאוּמָטִיִּים לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא
וְנֶחְבֵּאנוּ בְּאַהֲבוֹתֵינוּ כְּבִמְעָרוֹת
שֶׁגִּלִּינוּ בְּגַבְהֵי הָעֵצִים
וְאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל מְאוֹדִי

​

 

ניתן לאפיין שיר זה כשייך לזרם שירי בני הדור השני לשואה, הנישאים כקורבנות על כתפי הוריהם הפוסט-טראומטיים ובו זמנית נושאים אותם על כתפיהם הקטנות, ובלי לדעת זאת אז. זיכרונותיו מתחלקים לשניים: על בני דור הוריו ועל בני דורו הצעירים, וכך השיר מתרחש בכמה מעגלים/פערים העומדים זה מול זה: האחד, בין שתי קבוצות דוריות הניצבות אלה מול אלה: ההורים והילדים. אלה לכודים בסבלם ואלוהיהם "אֵל נוֹרָא שָׁכַן שָׁם כְּשֶׁבְּעֵינָיו אֵשׁ כִּבְשָׁנִים"  ועצם היותו אינו מניח ואינו נותן מנוח, רוחו הרעה – רוח אלהים רעה מרחפת. והילד – הדובר מדבר בשם עצמו, אך גם מייצג את חבריו, כמי שמוצא מפלט אהבה ונחמה בקרב חבריו החיים תחת טראומת הוריהם. בהיבט הפרטי של הדובר, פער בין דורי זה מתגבר גם בגין המאבק בין ההורים המתחולל לנגד עיניו בביתו כשמול ההורים הרבים ביניהם ניצבת נחמת הלב והאהבה שהוא מוצא בקרב חבריו ה"חיוורים": "וְאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל מְאוֹדִי". ובעוד שהרגש שמניע את הוריו הוא כעס ופחד, הרגש שמניע אותו הוא האהבה. ראוי לשים לב לארמז המקראי: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." כך הוא מעמיד את חבריו (שייתכן כי הוריהם היו טובים יותר) בדרגת האל הטוב, שיש לשמוע למצוותיו, אלא שגם ילדים אלה לא שפר עליהם גורלם.

​

המעגל/פער השני הוא פער הזמנים בין המספר המבוגר העובר ליד בית הוריו לבין התקופה המסופרת, של ימי ילדותו. ואם בתקופת ילדותו היה עליו למצוא שחרור, מזור ומקלט ממשי בקרב חבריו, כעת הזיכרונות יותר משוחררים: "הַבַּיִת כְּבָר אֵינוֹ בֵּיתִי" – במובן הפיסי רכושני, ובמובן הרגש והגעגוע ,שכן למעשה מעולם לא היה ביתו הוא לא הרגיש שייך (לֹא הָיָה בַּיִת בְּתוֹךְ הַבַּיִת) בהתאם ההווה והביקור מתואר כיפה ופסטורלי (בָּרְחוֹבוֹת הַפּוֹרְחִים בְּהַרְדּוּפִים) ואף שהבית בעבר היה "בִּנְיָן הַיָּפֶה לְהַלֵּל" היה זה יופי חיצוני שכן בתוכו שכן לא רק אל נורא אלא גם "רוּחוֹת רְפָאִים הַגָּרוֹת בַּתִּקְרָה".

​

הפער השלישי מתקיים בין אביו לאמו, בני אותו דור, תחילה אנו נרמזים על הַ"מְּרִיבוֹת הָאַלִּימוֹת" שייתכן כי התחוללו ביניהם. אמו אף מתוארת כמי שכנראה נשתמר בה יסוד מנחם, מי שרואה בו תקווה לעתיד טוב, כ"מיועד לגדולות". לעומתה, אביו לא נזכר כלל, אלא נרמז דרך חששו של הדובר הילד, כי הוא היה "מיועד לעולות". ועל כן אביו, כמין אברהם אבי יצחק, עמד או "צווה" בעל כורחו,  בידי נפשו, בה מקנן אותו "אל נורא", להעלותו לעולה על מזבח ה"כבשן", והוא גורם לשימור טראומת סבלו והעברתה בירושה לבנו.

​

ברם גם הציפייה הטוטלית של האם מהילד, המאמינה ומייחלת לו שיהיה אמן גדול, יש בה יסוד מסרס. גם דינה כדין מי שמקריבה אותו אל המולך של שאיפותיה. על כן השיר מביע חשש (או לפחות תובנה שבדיעבד מצד הדובר כבוגר), מפני דרישותיה של האם, וגם מפניה הוא מבקש מפלט בקרב חבריו.