הממד ארספואטי, בספר שיריו של יואב איתמר, "חיכוך בעור", הוצאת עיתון 77, 2021. ערכה - ורד זינגר
שמעון רוזנברג
בשער הראשון של ספרו של יואב איתמר, "יִגוַע כל בשר", שבו עוסקת בעיקר סקירה זו, יואב איתמר מצטרף לשורה ארוכה של משוררים, המנסים להגדיר את מהות השירה, תהליך כתיבתה, ומה משמעותה עבור המשורר. בשער זה אף ניתן למצוא שלבים ודרגות ב"חיי השיר", מרגע שנהגה במוחו של המשורר, דרך תהליך כתיבתו, פרסומו ברבים, והדהודו – וגם אי הדהודו – בקוראיו, ומסיים בעיסוק בגורלו של השיר ברבות הימים. שכן, מרגע שעזב השיר את יוצרו, שוב אין למשורר שליטה בו. ובמשתמע, גורל השירים כרוך בגורלו של המשורר ומשפיע עליו. האופן בו יתקבלו שיריו ילמדוהו לאן פניו מועדות, לטוב ולרע. ההכרה בכך יש בה יסוד טראגי מסוים, כביכול "חיים ומוות" ביד השירה, וביד הקוראים.
מתוך כך לשירה יש משקל גם באשר לתדמיתו של המשורר בעיני עצמו, והיא יכולה לתרום להבנת אישיותו ובניינה. וכך אומר איתמר על עצמו, בראיון עמו: "תחושת חוסר היכולת שלי לתקן את העולם, אף על פי שהייתי רוצה לעשות זאת, והפער שבין תחושת המסוגלות שלי לעומת הידיעה שלמילים שלי אין מספיק הד... אני לא נשאר רק במסגרת של הכתיבה היצירתית, כפי שפעם לאה גולדברג אמרה שצריך, ויש לי גם שירה פוליטית, אבל ככל שאני מתבגר, אני חש שתיקון העולם באמת מתחיל מתיקון עצמי וזה מה שבא הספר לעשות"
את מה שפורס יואב בשורה של שירים, מנסים חלק מהמשוררים למצות בשיר אחד מכליל. זוהי מלאכה קשה, אולי בלתי אפשרית, המחייבת מבט פילוסופי והפשטה. איתמר נמנע מכך, לרוב, לטובת שירי ציור, פיגורטיביים-אנושיים ואישיים יותר, ואני סבור שבצדק, מכיוון שהניסיון המכליל כמעט תמיד לא יוכל להקיף את כל מהות השירה. נסיון לאמירה מכלילה ולו חלקית מצויה אולי בסיפא של השיר "מהותם של הדברים" (עמ' 23) בהם המבהיר מה מחפש המשורר מעבר לסגנון, תקופה ומקום ,הן באשר לציור דמות נשית בשיר, והן במשתמע באשר למהותו של השיר עצמו:
לוּ הָיָה זֶה שִׁיר קְלָאסִי הָיִיתִי דּוֹאֵג
שֶׁהַלֵּב יוֹצִיא מָה שֶׁיּוֹצִיא...
...לוּ הָיִיתִי מְשׁוֹרֵר מִסְּפָרַד הָיִיתִי מְדַבֵּר
עַל הַצְּבִיָּה וְעַל הָעֳפָרִים,
אֲבָל אֲנִי שׁוֹאֵף מֵעֵבֶר לָעוֹר וְלַבָּשָׂר
אֶל מַהוּתָם שֶׁל הַדְּבָרִים
לשם השוואה, עיסוק מכליל ומרוכז, במהות השיר, מתחילתו ועד סוף "חייו", מצויה בשירו של פיני רבנו, "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות". ומצוי בו שהשינוי בשיר מתחיל מרגע שהחל המשורר במלאכת כתיבת השיר, ולכן הוא התוצר הסופי מאבד את "בתוליותו" הבראשיתית הטהורה. הוא מתפתח ומתבגר, התבגרות שיש בה כבר יסוד של הליכה לקראת מותו של השיר המקורי. גם קריאת השיר והבנתו, מיד לאחר סיומה, גם בידי כותבו, יוצאים לדרך עצמאית המתרחקת והולכת מ"כוונת" הכותב הראשונית. התרחקות זו, היא בבחינת מותו של השיר המקורי, או מות "ילדותו", והיא גוברת כשהשיר עובר לרשות הקורא. וכך דומה הוא, להבדיל, לתורה קדושה, חדשה, המשתנה תמיד בידי ממשיכי דרכו של יוצרה-נביאה, וייתכן אף שתחדל לחלוטין להתקיים. כך גם השיר עתיד לרוב להיות מוטל כאבן שאין לה הופכין, ולא יגיע יותר לידי הקוראים.
אם סברתם שאין השיר ראוי להתייחסות "מקדשת", כנאמר לעיל, לא כך טוען שירו הפותח של איתמר, "מצווה אחרונה", המצהיר הצהרה מאוד ברורה, ואולי קצת "בומבסטית" בעניין: "בְּכָל יוֹם אֲנִי כּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה" ואף מסביר "כִּי בְּכָל יוֹם אֲנִי כּוֹתֵב סֵפֶר שִׁירָה" (הסבר מיותר לטעמי, פרשני, שניכר בעיקר במילה "כִּי"). המשורר אף מברך את עצמו על פועלו זה, וכמי שמכליל בכך את כלל המשוררים, העוסקים במלאכת קודש, שיש בה חובה אולי גם מוסרית. מעבר לכך, כל שיר ושיר הוא עבורו בבחינת ספר תורה שלם, או תורה שלמה, והוא מרמז – גם באמצעות כתיבה בכל יום, שמדובר בזכות וחובה כאחת, לעצמו, ומן הסתם גם לעולם השירה ולתרבות.
העמדתה של השירה כשוות ערך לתורה – יתכן שתרגיז אדם דתי, שהרי זה יטען, ששירה חילונית היא, ובכל מקרה לא נכתבה בידי אלוהים. והרי טענה ידועה היא, בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות, ש"תורתנו הקדושה" נכתבה או הוכתבה בידי אלוהים, וכיצד תהיה השירה האנושית שקולה לה? (דא עקא, כחילונים מקובל עלינו שהתורה עצמה היא שירה, שכתבוה בני אדם). ואגב, שם השיר "המצוה האחרונה" היא כפולת משמעות משום היותה אחרונה היא המרמזת על צוואה (והרי למילה מצוה יש צליל דומה) ונעשית אף להכרח, שלא לומר חובה.
בשיר "שירה חלושה" (עמ' 11), המבט הראשון, בייחוד בשם השיר, יכול ללמד על היפוך ביחסו של המשורר לשירה, ובהמעטת חשיבותה. בפועל, השיר מתאר התפתחות וגדילה, מחולשה לעוצמה, במיוחד שסיומו של התהליך מציע התעלות מן המישור הארצי לשמיימי. ואכן לא מעט שירים כתיבתם מתחילה בקול חולשה כטיוטה, ותוך כדי כתיבתם הם אוספים כוחות ולעתים "ידע". חומרי הגלם שלהם עשויים להיראות בעיני אחרים כדברים בטלים, כגרוטאות. ואם כן עוד מגדיל הדבר את ערכם. כשמדובר במשורר בעל יכולות ומנוסה, שיר שבנה אותו ממיחזור של חומרי בניין, שברים, שברי לב, ושברי מציאות, נעשים בסיום התהליך, לשיר בוגר ושלם, שבו השלם גדול בהרבה מסך כל חלקיו:
הַשִּׁירָה כְּמוֹ צִפּוֹר חֲלוּשָׁה
מְחַפֶּשֶׂת אֶת דַּרְכָּהּ מֵהַקֵּן
מְנַקֵּר בְּרָהִיטִים
שֶׁנִּזְרְקוּ אַחֲרֵי מוֹת
מְלַקֶּטֶת זְרָעִים מִבֵּין דַּפֶּיהָ
שֶׁל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה מֻשְׁלֶכֶת
מְלַטֶּפֶת חָתוּל וְתִינוֹק עָזוּב
וּמַמְשִׁיכָה לְדַדּוֹת
לָלֶכֶת
לָעוּף
בשיר "שירה גנובה" (עמ' 10) התהליך המצוי בעיצומו. דומה שהמשורר מעז, ובטרם עת מגניב החוצה טיוטת שיר שנראית לו מתקדמת, וייתכן שהוא מרמה את עצמו לרגע שהיא גמורה, או חש גאווה, מכיוון שהשיר כבר קיבל את הכיוון הנכון, את "הריח והטעם" שהמשורר מבקש למצוא בו. ולא חסר השיר גם רובד חיוני, בלתי מובן, במידה שראוי כי יהיה ממנו בשיר, בכלל זה איזה יסוד פרוע ופראי שלא "אולף": "הַפֶּרַח אֵינֶנּוּ פָּתוּחַ עֲדַיִן אַךְ נִיחוֹחוֹ בָּרוּר וְחַד... /אֲפִלּוּ לַמַּיִם הַזּוֹרְמִים מִן הַבֶּרֶז נוֹסְפוּ טְעָמִים שֶׁאֵין לְהַסְבִּיר". ואולי החריזה של השיר (והשיר עצמו אכן מחורז חלקית) היא שמסנוורת אותו כמו " הָאוֹר הַכָּחֹל שֶׁבֹּהֵק בַּחַלּוֹן/מְרַגֵּשׁ...". אך מבעד לשביעות רצונו של המשורר נרמזים גם לגלוג וביקורת עצמית, משום שמעשה המרכבה של השיר טרם נשלם.
אך עוד בטרם החלה הכתיבה עצמה נדרש המשורר להתנעתה, ל"השראה". הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? שאל ביאליק, ואיתמר המבקש לכתוב שיר אהבה, פונה "בצר לו" אל "שְׂדֵרוֹת הַשִּׁירִים הַגִּדְּמִים" ב"שיר אהבה מאוחר" (עמ' 15). ברם, הרצון להכתיב לעצמך כתיבת שיר, ואת תוכנו/נושאו, מזמינה כשלון, בשל הדרך המלאכותית, הכפויה, של החתירה אל ההשראה. החיפוש בין שורות של שירים – ייתכן של משוררים אחרים – מגלה לו את "נכותן", ומרמזת על כך ששירת המשוררים אליהם פנה "נכה", לא מהם תבוא הישועה. אך בין השורות מצויה גם נכותו שלו, שאינו מסוגל לזהות בשורות את ה"פוטנציאל" הקיים, ולכן הוא מועד להכשל.
בטרם תחלחל ההבנה שאת ההשראה על המשורר למצוא בתוך עצמו, לא בחוץ, הוא ימשיך ויבקש "לְהִתְפָּרֵעַ וְלָצֵאת מֵעַצְמִי". אלא שההתרחקות מעצמו מובילה למרחב "אנטי-פואטי", כדוגמת בית קפה שבו שולט סדר. הדיסוננס שנפתח בין הצורך ב"התפרעות" לבין ה"סדר" הקונבנציונלי, עומד לשירה לרועץ. ההליכה רק מרחיקה מהאהובה, שלה הוא ביקש לכתוב, עד ששוב "שָׁכַחְתִּי לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִנַּיִן אֲנִי חוֹזֵר", קרי הוא "הולך ומסתבך", באסוציאציה לשירו של נתן זך.
לא זו בלבד שאין המשורר צריך "להתרחק" מעצמו", אלא עליו להצטמצם ולחפש בתוך עצמו, כנרמז בשיר "עור" (עמ' 16) שבו חוזר איתמר על הביטוי "לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? מֵאַיִן אַתָּה חוֹזֵר?", ותכף ממשיך ומסביר: "הוֹלֵךְ בּוֹעֵר בִּרְחוֹבוֹת עוֹרְךָ", ומרמז גם על כאב ומצוקה פיסיים. אלה, כמקור לשירתו, ניכרים גם בשיר "פסוריאזיס" (עמ' 17), ומכל מקום, שירתו ניזונה מהכאב הנפשי שבתוכו. ביתר שאת ניכר הדבר בשיר "מה צריך כדי לכתוב (עמ' 22) שבו הוא מפרט רשימה של רגשות, תכונות ומצבים (חלקם מלווים בסמלים של צבעים המשקפים אותם בתרבות), משמשים חומרי גלם לשירים (תום, זעם, צלקת "אַהֲבָה לֹא מְמֻמֶּשֶׁת", "וְלֹא לִשְׁכֹּחַ סַכִּין - שֶׁיִּכְאַב"). ולכך נוסף גם יחסו המכאיב לאחר, למישהו אהוב, בשיר הקצרצר "סיכון מחושב" (עמ' 18): "אֲנִי פּוֹצֵעַ אוֹתָךְ/וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדָּם/כְּדֵי לִכְתֹּב/שִׁיר עַל הַפֶּצַע שֶׁלָּךְ").
חומרים אלה אינם ערובה להצלחה בתהליך היצירה, שאינו אקט מובטח מראש. המשורר אף נתון לאיום ב"מחסום כתיבה", אין שום ביטחון שיוכל ליצור בכל עת שתחפוץ, כמעשה קסם, כבעל כוח עליון. ולכן גם אינו יכול, גם אם יתיימר, "להציל את העולם" בשירתו. ייתכן שלכך מרמז איתמר בשירו המשעשע, בדרך הגשתו הקורצת, ויחד עם זאת רצינית, "סופרמן בתחתונים" (עמ' 14), המחזיר אותנו אל הריאיון עמו, שצוטט בתחילת הרצנזיה:
אִישׁ לֹא יְסַפֵּר לָכֶם
אֵיךְ סוּפֶּרְמֶן יוֹשֵׁב בְּתַחְתּוֹנִים
לְיַד שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה, וְלֹא
מַצִּיל אֶת הָעוֹלָם
אֵיךְ הַסּוּפֶּר רְגָשׁוֹת שֶׁלּוֹ
מְהַדְהֲדִים כְּמוֹ פַּעֲמוֹן,
וְהוּא לֹא יָשֵׁן וְלֹא כּוֹתֵב
אֲפִלּוּ לֹא מִלָּה אַחַת
ההכרה בכך שמשורר לא יציל את העולם היא כעין וכאפס לעומת ההכרה שאף להרבה פחות מזה אין הוא יכול להועיל בשירתו. בשיר "משורר לא משפיע" (עמ' 21) הוא פורט לפרוטות, לעתים עד כדי גיחוך, את חוסר ההשפעה והתועלת שיש במשורר, בעולם המעשי, היומיומי: "מְשׁוֹרֵר לֹא יָכוֹל לְהַצִּיל אָדָם מִפִּטּוּרִים/מְשׁוֹרֵר לֹא יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת הַדָּם לָעוֹרְקִים". וכך הלאה, המוטיב על חוסר יכולתו הולך ומחריף, עד שהוא מודה גם כי "מְשׁוֹרֵר אֵינוֹ יָכוֹל בְּעֶזְרַת הַמִּלִּים/לְנַסֵּחַ אֶת הַדְּבָרִים – קְטַנִּים אוֹ גְּדוֹלִים" (האמנם?) ולרגע אף מצטייר כרוכל המבקש למכור מקרר לאסקימואי - " מִסְתּוֹבֵב עִם מַנְּעוּלִים וּמְחַלֵּק אוֹתָם לַאֲנָשִׁים כְּבוּלִים", אך מתוך כך ניתן למצוא שביכולתו של משורר להאיר לאנשים פנים שמצויים בתוכם, אך אינם מודעים לקיומם, ואף לשמחם – לְהַחֲזִיר אֶת הַסֹּמֶק לַלְּחַיִּים - והלא די גם בכך!
כמה מהשירים עוסקים בגורלו של השיר, מרגע שעזב את משוררו ויצא לדרך עצמאית. כאלה הם השירים "חיכוך" (עמ' 12) ועץ השירה (עמ' 13). הראשון עוסק ביכולת של השיר להדהד אצל הקוראים. "לַשִּׁירִים שֶׁלִּי יֵשׁ הֵד", ואמנם טוב הדבר, ששיר יהיה לו הד, אלא שהד זה חלש ולא יישמע, "כְּמוֹ לִצְעָדִים בְּעִיר גְּדוֹלָה... בִּמְיֻחָד לֹא בַּהֲמֻלָּה", אלא אם יש אוזן נכונה להקשיב, "וְלֹא רַק בִּרְחוֹב צְדָדִי וְשֶׁקֶט". במלים אחרות במאזין תלוי הדבר ובלעדיו ההד יגווע. המאזין אינו כל אדם, אלא מי שאזניו – קרי נפשו – פתוחות להקשיב. וכאן נפתחת שאלה, האם שירי איתמר – ושירי רבים אחרים – יש להם קהל רחב? ולא משום שעליו להסתפק ב"רחוב צדדי", בשוליים תרבותיים של אוהבי שירה. גם במרכז הרועש, שבו התרבות עוסקת בשולי, בצעקני, בצריכה של תרבות קלוקלת הפונה אל המכנה המשותף, הנמוך (ראו את המתרחש ב"תרבות" הצריכה בטלוויזיה). אולי גם שם יימצא מי שאוהב שירה ופתוח להקשיב. ובכל זאת, תנאי הפתיחה של השיר אינם קלים, גורלו וסיכוייו לדעוך רבים.
ומשנה לשנה מצב השירה מחמיר – בכך עוסק השיר "עץ השירה", ש"קָשֶׁה לִמְצֹא לוֹ מַיִם, פִּרְיוֹ נֶחְנַט אַט אַט. בְּשָׂרוֹ מִתְאַכֵּל", משל היה אדם מת שעובר חניטה. במקרה הטוב החניטה משמרת משהו מהגוף לדורות, אלא שמדובר בדבר חסר רוח חיים, שעם הזמן הולך ומתכלה, או מתייבש, ו"בְּכָל שָׁנָה הוּא מְאַבֵּד טַבַּעַת", במקום שהיא תתווסף לו, כמו לעץ, שיגדל ויתחזק, ואף יתקרב לנצח, וייעשה אל זמני או לפחות יאריך ימים וירבה בשנים כעץ. ואף שהדימוי הוא של השיר לעץ, נראה כי גם אובדת נפש האדם, שהמשורר מבקש להוריש אחריו באמצעות שירתו. וכמו לקח את שירו של נתן זך "עץ השדה" לצעד אחד נוסף, אך זהו צעד לאחור, מכיוון שגם הוא "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה.. כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם", אך הוא נשאר צמא, והתשוקה לנצחיות צפויה שלא להתגשם.
סקירה זו מתמקדת בשער הראשון של הספר, אך פטור בלא כלום אי אפשר. השער השני, "יחד", וחלק משירי השער השלישי "ואדם אל עפר ישוב", פורסים חיי נישואין וזוגיות אוהבת, לא נטולת חיכוכים ואיומים מרומזים על יציבותם, דאגות קטנות ויומיומית מזה, ודאגות קשות, קיומיות מזה. כל אלה מאפיינים חיים שניתן לתארם כבורגניים. קרי שמדובר בחיים נורמליים, שנכתבו " במקרה" בידי משורר, שהוא ככל האדם.
שפתם של השירים – גם בשערים הראשון והשלישי - ברורה, פשוטה ונכונה, ללא התחכמות מזה ובדרך כלל ללא פשטנות ובנאליה מזה. אין הוא חושש מחריזה, משקל ומוסיקליות. החריזה אף היא פשוטה, לא מתחכמת ולא כפויה, וזורמת בטבעיות, לאו דווקא "מושלמת", ונמצאת בדרך כלל "במקום הנכון". לעיתים הסגנון הפשוט מתיילד, כבשירי ילדים, חלקם מרוצפים בפסיפס של הומור נעים, וניכר כי הדבר מכוון, כלומר שאין המשורר מתייחס ברצינות מוגזמת לעצמו, ולשירתו, שמותר לה להיות גם משעשעת, ומחפה בכך על נימה בוגרת ולא שמחה.