שושנה קרבסי

 

​

הַ-בַּיִת 

 

הַ-בַּיִת

הוּא אוּלַי דָּבָר קָבוּעַ

אַךְ אַתָּה אֵינְךָ קָבוּעַ

אַתָּה בָּא בִּשְׁעָרָיו

נִכְנַס וְיוֹצֵא

הַ-בַּיִת עַל תִּלּוֹ

וְאַתָּה אֵינְךָ עַל תִּלְּךָ.

 

יֵשׁ שֶׁהַ-בַּיִת מֵיטִיב עִמְּךָ

וְלַמְרוֹת זֹאת

אַתָּה נִפְלָט מִמֶּנּוּ בִּטְרִיקָה

וּבְאֶלֶף בְּרִיחוֹת מְשֻׁנּוֹת

נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר

שֶׁתֵּלֵךְ לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת

שֶׁתֶּחֱצֶה אֶת הַקְּרוּם הֶעָבֶה

שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת.

 

אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ חוֹצֶה

אֲפִלּוּ אֶת קְרוּם עוֹרְךָ הַדַּק

וְאַתָּה מְהַלֵּךְ וְסוֹבֵב

לֹא מוֹצֵא דָּבָר

לֹא מְבַקֵּעַ דָּבָר

אֲפִלּוּ לֹא נְיָר.

וְזֶה כָּךְ:

הָאַשְׁרָה הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת

חֲצִיַּת גְּבוּלוֹת אֶפְשָׁרִיִּים.

 

וְאָז

וְאַף שֶׁיָּצָאתָ בִּטְרִיקָה

אַתָּה חוֹזֵר לַ-בַּיִת בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים

וְהַ-בַּיִת כְּתָמִיד מְקַבֵּל אוֹתְךָ

בַּאֲדִישׁוּת שֶׁל כֶּלֶב זָקֵן הַנָּטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ שֶׁהָלַכְתָּ

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ שֶׁחָזַרְתָּ

וְאַתָּה שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר

מַנִּיחַ בְּזָוִית אֶת הַתַּרְמִיל

וּבְגַבְּךָ הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת

שְׁקֵטָה 

סוֹפִית

נוֹקֶשֶׁת.

 

בדרך כלל הבית מסמל את היציב והקבוע, המגן והמקלט. ואילו דייריו מתחלפים, או הולכים ושבים. ואכן כך גם מוצג הבית בשיר, תוך הסתייגות והטלת ספק "קלה": "הבית - אולי דבר קבוע". גם  ההפרדה בין הבית להא הידיעה, שאולי משמשת תחליף למירכאות, באה לרמוז שמדובר ביותר ממבנה מגורים גשמי, אלא מושג המכיל בתוכו גם נפשות חיות, בני משפחה, הורים וילדיהם, או "שותפים" מכל סוג, גיל, מצב ומין, היחסים ביניהם והשפעתם על היחס והרגש של כל פרט למכלול הבית. אלה הם המרכיבים שעלולים "לערער" את יציבות הבית. זאת ועוד, הבית הוא גם הערכים, התרבות והמסורת עליהם חונכנו, ומהם לעתים אנחנו, בייחוד כצעירים, מבקשים להתרחק, ואף לברוח, למען "ערכים" אחרים, זרים, פרי השפעות חיצוניות מחוץ לבית. ועל כך מדבר יותר בגלוי מספר שירה השני של קרבסי, "שפת אם". ואפשר כי השיר ה-בית מרמז ליסוד זה של "בריחה" – מהשפה שהיא בסיס התרבות והמסורת של בית ההורים.  

וכך בעוד שבית אמור לשמש מפלט, מקום אליו "בורחים", כדי למצוא מחסה ותמיכה, נעשה למקום ממנו בורחים מסיבות שונות. לא תמיד הסיבות נובעות מהיחסים בין בני הבית. בהתבגרותנו, נורמלי ואף רצוי שנצא ממנו, כשם שאנו "יוצאים" מתקופת הילדות והנעורים אל הבגרות. לא מדובר באסקפיזם, ב"בריחה" מאולצת, שכן תכונה נוספת של "הבית" היא שהוא אמור לשמש הבסיס, המדריך, שמכין אותך לדרך עצמאית. והוא יכול לשמש גם "בית שני" בכל שלב בחייך, בין כ"מארח" לרגע ובין כמקום לחזור אליו לזמן ממושך, אם וכאשר החיים מחוץ לו עלו על שרטון, מסיבות כלכליות, רגשיות, ו/או בשל כגון התפרקות חיי הנישואין. חיי אדם הם תנועה במעגל בין בתים, כאשר "פרוק בית" אחד נועד גם להבנות "בית אלטרנטיבי", שגם ממנו תיתכן בריחה. מעבר לכך ל"בית" יש משמעויות נוספות, רוחניות, מקום של יצירה, אך הוא עלול גם להגבילה, להצר את רגליה,  בשל התערבות מכוונת, או עצם הנוכחות, של בני בית אחרים, וכמובן דאגות החיים וכוח השגרה. כמה ממשמעויות כאלה נמצא למשל אצל המשורר יאיר הורוביץ, בשירו "הבית". איני מוצא עיסוק בממד זה בשיר של קרבסי, אלא אם נרחיק מעט לכת בפרשנות השיר.  

בשיר מצויה התפתחות מסוימת של מהות הבית, הניכרת מבית שיר לבית שיר השני. הבית הראשון פותח בהגדרה כללית, די אמורפית ומופשטת, וכאמור מעט ספקנית באשר למהות הבית, או תפקידו – הבית "אולי קבוע", בעוד שהנמען, בן הבית, אינו קבוע כלל. ולכן, אפריורית היחסים בין "הבית" לנמען אינם יכולים להיות קבועים. לא רק שהנמען יכול לצאת ולחזור כל אימת שיחפוץ, האפשרות של הפרדות והתרחקות "סופית" מצויה מן ההתחלה, והיא צפויה להגיע במוקדם או במאוחר. ראוי לציין כי הנמען אינו מוגדר למרות הפניה אליו בגוף שני זכר, הוא יכול להיות גם אישה (אף כי מקובל לפחות בחברות מסורתיות, שמרניות, לראות באישה עוגן קבוע יותר ונאמן יותר להורים). גם גילו ואישיותו אינם מוגדרים. ולא הרבה מתגלה אודותיו גם בבית השני, שהוא פחות מופשט. אך כאן כבר מפורטות נסיבות אפשריות לעזיבה – גם אם "הַ-בַּיִת מֵיטִיב עִמְּךָ", וההורים – או בן/בת זוג מחבקים. הסיבה נרמזת קלות - העזיבה נעשית בטריקה. ולכן ברי כי אינה כרוכה בהסכמה הדדית, אלא מרמזת על מריבה וכעס. אולי אופיו של העוזב גורם לעזיבתו, שכן נרמזת נפש של נווד, שיצר נדודים וחלומות על ביקור או חיים בארצות רחוקות "תקפו" אותו.

אולם לשון השיר מרמזת גם על אפשרות שהנמען כלל אינו עוזב, בגופו, את "הבית", אלא רק מבטיח בשבועה לעצמו "בְאֶלֶף בְּרִיחוֹת מְשֻׁנּוֹת נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר" אבל "אֵינְךָ חוֹצֶה אֲפִלּוּ אֶת קְרוּם עוֹרְךָ הַדַּק". וכך הוא מתכנס בתוך עצמו, בשל חסמים עצמיים, נפשיים, ו/או בשל כוחו של "הבית", להטיל עליו מגבלות, אם ביודעין ואם מעצם מהותו של "הבית". וכך לא ברור אם "הַאֲרָצוֹת הרְחוֹקוֹת" הן רק בנפשו, והוא מתנתק למחוזות רחוקים של דמיון ויצירה, או שה"בית" הוא שבולם את יכולתו זו, ולכן אינו יכול "לחצות את הקרום העבה של החלומות", אינו מצליח ליצור, והוא "מהלך וסובב, לא מוצא דבר – ובעיקר – "אפילו לא נייר". או שמא יצא מביתו הפיסי, במטרה ליצור, ולא עלה בידיו, ולכן הוא חוזר בידיים ריקות. כך, בסופו של דבר הנמען שב ומתכנס בביתו, בין אם כחזרה והתכנסות פיסית אל הבית, ובין אם מתוך קבלת ה"מרות" של הבית, שלא עזבו מעולם, כי הָאַשְׁרָה הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת חֲצִיַּת גְּבוּלוֹת אֶפְשָׁרִיִּים. הענקת ה"אשרה" העצמית מוגבלת בזמן ומרחב. אם אכן קיימים בנמען גבולות אישיותיים או סיבות פנימיות שאינו מצליח לחצותם, הן אינן מתבררות בשיר. ייתכן שהיכולת להשאיר מאחור לצמיתות את ביתך – את עברך – ואת מה שהוא מסמל או מכיל (הורים, בן/בת זוג, ילדים? זכרונות) לעולם אינה שלמה. ייתכן שיצר הנדודים דעך, ואולי התעוררו בנמען געגועים לביתו, או חרטה על "טריקת הדלת". מאידך גם אי אפשר להתרשם שהבית הוא שמושך את הנמען לשוב. החזרה נראית כחוסר ברירה, לא מרצון, ויש בה  עליבות מסוימת, כניעה וחוסר מוצא, בעקבות כשלון למצוא את מה שחיפש "בחוץ". לכן היציאה בטריקת דלת מסתיימת בחזרה "בצעדים חרישיים", כמבקש שלא ירגישו שחזר, ושה"בית" לא ימנע את שובו. החזרה הביתה גם אינה מתוארת כבריחה נוספת, ממקום אחר, אך ניכר כי מעגל חיים ומסע נסגרו.  

ראוי לציין כי בבית האחרון ההאנשה של הבית אינה כאדם אלא כבעל חיים זקן, שמוכן לקבל בחזרה את הנמען. אך ה"בית" נטול רגש, לא אכפת לו. מחד הוא אדיש, מאידך "מקבל ללא תנאי", כפי שהייתם מצפים מהורים (ופחות מבן/בת זוג). במובן מסוים מזכיר הבית את "העץ הנדיב" שקיבל את הילד ללא תנאי, אך מכל בחינה אחרת כמעט הם שונים. שכן העץ מביע רגש אהבה עז, נכונות להקרבה עצמית מוחלטת, ומתאים את עצמו לרצונותיו של הילד, ובלבד שיחזור. ואילו הבית פשוט סוגר את הדלת מאחורי גבו של הנמען, אלא שזו סגירה סופית, נעילה, שיש בה גם יסוד של כליאה, ולא תהיה "הזדמנות נוספת" לברוח, ובכך מרמז על זקנה ו"ישורת אחרונה" לקראת המוות.  

 

 

שְׂפַת אֵם   

 

שְׂפַת אִמְּךָ הִיא לְעוֹלָם שָׂפָה זָרָה

אַתָּה תִּרְחַק מִמֶּנָּה

תַּשְׁלִיכָהּ כְּמִי שֶׁמֵּטִיל אֲבָנִים

אֶל הַנָּהָר

שֶׁתְּהֵא שׁוֹכֶנֶת מַעֲמַקִּים -

אֶבֶן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ הוֹפְכִין.

 

לִזְמַן מָה תִּסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם

חָפְשִׁי מִמַּשָּׂא וְקַל רַגְלַיִם

לְשׁוֹנְךָ תִּרְדֶּה דְּבַשׁ

מִגִּלְגּוּל שָׂפוֹת חֲדָשׁוֹת

וְלֹא יְהֵא בְּךָ זֵכֶר לָאֶבֶן שֶׁקָּבַרְתָּ

וְכָךְ יִהְיֶה יָמִים רַבִּים.

 

וְהִנֵּה בְּבוֹא יוֹם

תְּבַקֵּשׁ נַפְשְׁךָ לַחְדֹּל מִן הַמַּסָּע

וּכְשֶׁתִּתְיַשֵּׁב שָׁלֵם עַל מְקוֹמְךָ

וּפָנֶיךָ אֶל הַנָּהָר

יִרְעַד בְּךָ מוֹשָׁבְךָ

וּבְתוֹכְכֵי קְרָבֶיךָ תִּתְהַפֵּךְ לְפֶתַע

אֶבֶן.

 

וְהִיא תַּכְאִיב כְּמַדְקֵרָה לְשִׁבְתְּךָ

גַּחַל בּוֹעֵר בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ

וּבְמִלְחָמָה עֲקֻבַּת שְׂפָתַיִם שֶׁכָּזֹאת             

תְּבַקֵּשׁ כִּי תִּדְבַּק לְשׁוֹנְךָ בְּסִכּוֹת

שֶׁלֹּא יוּכַל זֶה הַפֶּרֶץ לִגְאוֹת.

 

אַךְ יֵשׁ שֶׁיִּקְרֶה דְּבַר מָה

אוּלַי תַּעֲבֹר תַּחַת אֵיזֶה חַלּוֹן

וְתִשְׁמַע אִשָּׁה שָׁרָה בְּקוֹל מֶרְחַקִּים

שִׁיר שֶׁפַּעַם שָׁמַעְתָּ, שִׁיר יְלָדִים

בַּשָּׂפָה הַהִיא שֶׁהֵמַתָּ

וְיִהְיֶה הַשִּׁיר מְפַכֶּה וְחַי

וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ זֵכֶר לְמִשְׁקֹלֶת הָאֶבֶן.  

 

וּכְשֶׁתַּעֲמֹד זְמַן מָה נִפְעָם מִן הַחִזָּיוֹן

תְּהֵא תַּדְהֵמָתְךָ שִׁבְעָתַיִם

כְּשֶׁתְּגַלֶּה שֶׁאֵין זֶה כְּלָל חַלּוֹן

וְאֵין אִשָּׁה זָרָה יֹשְׁבָה בּוֹ וְשָׁרָה

וְכִי הַבֶּקַע מִמֶּנּוּ נִפְרַץ שִׁיר הַיְּלָדִים 

הוּא גְּרוֹנְךָ

וְקוֹל הָאִשָּׁה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ

אֵינוֹ אֶלָּא קוֹל אִמְּךָ הָעוֹלֶה אֵלֶיךָ

מֵעָמְקוֹ שֶׁל נְהַר גַּעְגּוּעֶיךָ.

 

אָז תְּבַקֵּשׁ לָשִׁיר אֶת הַשִּׁיר בְּקוֹל גָּדוֹל

אַךְ מִלּוֹתָיו כְּטִבְעוֹ שֶׁל חֹל

תַּחֲמֹקְנָה מִשָּׁרְשֵׁי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ -

לֹא תּוּכַל לֶאֱסֹף חֲזָרָה אֶת הַכֹּל.

 

וְאִמְּךָ 

לֹא תָּמִיד תִּהְיֶה בִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ

לָשִׁיר לְךָ שׁוּב אֶת שִׁיר חַיֶּיךָ

אוֹ שֶׁמָּא מִפְּאַת זִקְנָתָהּ

אֶפְשָׁר שֶׁהִיא עַצְמָהּ כְּבָר אֵינָהּ זוֹכֶרֶת.

יַלְדִּי, שֶׁמָּא אֶחַרְתָּ לָבוֹא?

 

וְאֶל מוּל גְּזַר דֶּרֶךְ כָּל בָּשָׂר

שְׂפַת אִמְּךָ כְּשֶׁצֶף נָהָר

תִּתְקַבֵּץ בִּבְלִיל עַל מוֹצָא פִּיךָ

אַךְ אַתָּה מִן הַבְּהִילוּת

לֹא תּוּכַל לִלְחֹשׁ אֲפִלּוּ מִלָּה.

 

אוֹ אָז אֶת חָזְךָ תְּפַלֵּחַ זְעָקָה.

 

הֲתֵדַע יַלְדִּי כָּזֹאת -

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה מִכָּל הַשָּׂפוֹת

נִזְעֶקֶת מֵאֵין-הָאוֹנִים שֶׁל אָדָם

הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּזְּעָקוֹת?