דוד פלמה
חנה ארנדט (שיר לימים נוראים)
נוֹרָא רוֹצֶה לִחְיוֹת בְּלִי לְהִתְאַמֵּץ.
לִהְיוֹת נוֹנְשָׁלַנְטִי חִנָּנִי וּמְחַיֵּךְ.
לֹא כָּבֵד וּמְסֻרְבָּל, לֹא לְהִסְתַּכֵּל
כָּל הָעֵת אֶל מֵעֵבֶר לַכָּתֵף לִרְאוֹת
אִם הַשֵּׁדִים שֶׁרָדְפוּ אֶת אִמִּי
גּוֹהֲרִים עָלַי מְחַיְּכִים חִיּוּךְ כָּבוּשׁ
כְּמוֹ הַשֵּׁדִים בַּצִּיּוּר שֶׁל הִרּוֹנִימוֹס בּוֹשׁ.
רוֹצֶה לְהָנִיס אֶת אֵימַת הַחַיִּים הַכְּבֵדָה
הָרוֹבֶצֶת עָלַי מְעִיקָה קָשָׁה וְחוֹנֶקֶת
אֲרוּגָה קוּרִים דַּקִּים חֲזָקִים מִפְּלָדָה
שֶׁחֵרֶף כֹּל מַאֲמַצַּי הַנִּרְפִּים
סוֹגֶרֶת עָלַי הֲדוּקָה בִּקְפִידָה.
הַכֹּל כְּבָר נִרְאָה חָתוּם וְגָמוּר וְנוֹרָא
כְּשֶׁמִּתּוֹךְ חֶשְׁכַּת הַוִּתּוּר הַסְּמִיכָה
בָּקַע קוֹלָהּ הָעַז הָרָהוּט שֶׁל חַנָּה אָרֵנְדְּט
כְּמוֹ נַחַל זוֹרֵם, צָלוּל, מְפַכֶּה:
נַסֵּה מַחְשָׁבָה בְּלִי מַעֲקֶה,
נַסֵּה
מַחְשָׁבָה
בְּלִי
מַעֲקֶה
רבים משיריו של פלמה הם פוליטיים בין אם בגלוי ובין אם בהחבא, כאשר לא ניתן שלא לזהות באחרונים אירוניה עד סרקזם. קשה להגדירם כאסקפיזם. נהפוך הוא, פלמה הוא מן הצלולים והביקורתיים. הוא היה שמח אילו לא היה חייב. בשיר "חנה ארנדט" הוא אף "מבכה" על כך בגלוי, בידיעה שחייו יכלו להיות קלים ונוחים יותר. אבל השדים, שדי העבר שרדפו את אמו, ובעיקר זוועות נאצים, רודפים אותו – לא רק את אמו, שכן השֵּׁדִים שֶׁרָדְפוּ אֶת אִמּו הם שגּוֹהֲרִים עָלַיו, ומכריחים אותו להתמודד עם "אימת החיים הכבדה". האסקפיזם בלתי ניתן להשגה, אך מהיכרות עם פלמה ספק אם הוא רוצה באמת לברוח, לא רק בגלל שהמציאות המכבידה שמסביב חזקה מכל שאיפת בריחה, אלא שהיא מעצימה אצלו את דרישת הצדק ורצון במיגור הרוע שפגע באמו. לכן חלום על בריחה הוא בגדר חלום בלהות, ממש כמו הגהינום בציורי הירונימוס בוש.
ובכל זאת יש לו קרש הצלה שהוא מדמה לשמוע, במעין חלום – הרי זה קולה הצלול של ארנדט "נסה מחשבה בלי מעקה". קולה דובר מתוכו, כקריאת עידוד וגיוס, להלחם נגד הרצון לברוח אל הנוחות. לכן הקול חוזר פעמיים, כמנטרה. ובפעם השניה כל מילה במשפט מקבלת שורה משלה, יורדת עליו שלב שלב, כסולם משמיים, כ"בת הקול" המבקשת לשכנע את הדובר, וגם את הקורא: הסכת ואמץ את המילים.
אך מהי מחשבה זו? האם המחשבה שאינה נשענת על מעקה היא מחשבה משוחררת, אינדיבידואלית? לא קונפורמית? היא יוצאת נגד הפניית הגב למתרחש, מתוך התרגלות לעוול, מתוך אדישות, או (במקרה היותר "טוב") מתוך ייאוש. שלא לדבר על השלמה עם "מגזרים" חברתיים ופוליטיים שאימצו נורמות וסטנדרטים פסולים. והרי לבטח אישה כארנדט לא תמליץ להתרחק ממחשבה פוליטית ביקורתית.
אך מעבר למשפט, העומד בשיר בפני עצמו, הוא מצביע על אוסף כתבי ארנדט, שנקרא "לחשוב בלי מעקה" Thinking Without a Banister: Essays in Understanding, 1953–1975 - והאם זהו אך צרוף מקרים שבאוגוסט 2021 פרסם אבישי מרגלית, בכתב העת "הזמן הזה", מאמר בשם "המעקה הפוליטי הרופף של ארנדט"? המאמר מזכיר כי ארנדט סברה שהמאפיין הייחודי ביותר בחיי האדם הוא הפעולה הפוליטית. ומכאן שהקריאה לפלמה היא לא לברוח, לא לוותר על ערך מרכזי ונעלה בחייו, ובוודאי שלא להסתפק בעיונים תיאורטיים במשנתה של ארנדט - היא עצמה פסלה "פינוק" שכזה. יתר על כן, לא רק שהבריחה מהפוליטי לא תשיג שחרור ממה שמעיק על פלמה, אלא שלמעשה "לא תיתכן פוליטיקה בלי חירות, או חירות בלי פוליטיקה.. חירות היא יכולתו של כל יחיד ליזום התחלה חדשה בעולם" מדובר אם כן באידיאליזם פוליטי טהור, שעיקרו אקטיביזם ומטרתו מאבק ברוע, ובייחוד בבנליה של הרוע –שגילויו הקיצוני היה בגרמניה הנאצית, אך הרוע כשגרה כמצב רגיל ייתכן בכל מקום, ומאפיין את המציאות הישראלית הנוכחית. ברי אם כן שפלמה מכיר את משנתה של ארנדט, וקרוב לוודאי שמאמץ אותה כעקרון: להיות פרט יוזם, מחדש ורדיקלי. לא חלק מההמון. ועוד –הרוע הוא עלוב ופתטי וראוי ללעג והקטנה, ולכן יש "לנתץ את האגדה על גדוּלת הרוע, על כוחו הדֶמוני" – אפרופו השדים שרדפו את אמו כמו בציור של בוש.
מורשת קרב
הַתֶּבֶל אֵלֶיהָ נוֹלַדְנוּ הָיְתָה
מַסְעִירָה וּרְווּיַת קֶסֶם.
בֵּין גַּן הַיְּלָדִים לְנַהֲרַיִם
הִשְׂתָּרֵעַ חֲרִישִׁי וּמַמְתִּין
שֶׁטַח הֶפְקֵר שֶׁל סַכָּנוֹת מְתוּקוֹת.
עֶטְיָה הַגַּנֶּנֶת הִבְטִיחָה בַּבֹּקֶר בְּצַהֲלָה
שֶׁאִם נִהְיֶה טוֹבִים נֵצֵא לְטַיֵּל.
הָיִינוּ טוֹבִים.
בַּדֶּרֶךְ לְנַהֲרַיִם הָרוּחַ נִגְּנָה בְּכִידוֹנֵי הַסּוּף
וְעֶטְיָה הַגַּנֶּנֶת הֵרִימָה אֲבָנִים וְנָתְנָה לָנוּ לְגַלּוֹת
פָּרוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁפָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם בְּלֵאוּת
וְעָפוּ לַמָּרוֹם בְּזִמְזוּם חֲרִישִׁי.
לְיַד תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַנְּטוּשָׁה דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה
בֵּין פַּסִּים מְעֻקָּמִים שֶׁל רַכֶּבֶת הָעֵמֶק
שֶׁכְּבָר לֹא הוֹבִילוּ לְשׁוּם מָקוֹם,
וְלִקַּטְנוּ חַלּוּקֵי אֶבֶן שְׁחוּקִים.
לֹא רָחוֹק מִגְּרוּטָאוֹת הָעֶצֶב
שֶׁל מִפְעַל הַחַשְׁמַל הֶהָרוּס
שֶׁל הַרֵבוֹלוּצְיוֹנֶר פִּנְחָס רוּטֶנְבֵּרְג
לְיַד הַגֶּשֶׁר שֶׁהִפְצִיץ מֵהָאֲוִיר פֶּרֶץ גְּרוֹסֶר
בְּלֵיל הַגְּשָׁרִים הִכְרִיזָה עֶטְיָה הַגַּנֶּנֶת בְּקוֹל גָּדוֹל
"יְלָדִים חוֹזְרִים לַגַּן" כְּשֶׁלְּפֶתַע הֵגִיחַ צָבוֹעַ
קָשִׁישׁ וּמְרֻפָּט וְהֵצִיץ בָּנוּ גָּדוֹל מְאַיֵּם וְזוֹעֵף
וּלְרֶגַע מַמָּשׁ הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי
שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר "לְכוּ בְּעִקְבוֹתַי..."
כְּמוֹ יוֹסֵף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר בַּשִּׁיר
שֶׁהַגַּנֶּנֶת עֶטְיָה שָׁרָה לָנוּ בַּבֹּקֶר
"בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ בְּעַד אַרְצֵנוּ גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל"
וְאָז הוּא נֶעְלָם...