אורית קלופשטוק

​

​

אנחנו לוקחות את כלב הזאב שלך ליער

 

אֲנַחְנוּ מְסַמְּנוֹת טֵרִיטוֹרְיָה עַל אֵקָלִיפּטוּס בַּהֲרָמַת רֶגֶל אֲחוֹרִית צוֹחֲקוֹת לְסִימָנֵי הַדֶּרֶךְ יוֹרְדוֹת מֵהַשְּׁבִילִים אַתְּ מְצַלֶּמֶת הַכֹּל אוֹתִיאוֹתָךְ שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח אַתְּ מְצַלֶּמֶת עָלֶה  אֶבֶן  חֶרֶק  צִפּוֹר אֲנִי מְלַמֶּדֶת אוֹתָךְ  זֶה עוֹרְבָנִי  זֶה יַרְגָּזִי  אֵלֶּה דְּרוֹרִים  אַתְּ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי מָאז'וֹר וּמִינוֹר בְּמַסֵּכָה שֶׁלֹּא חוֹסֶמֶת סוֹדוֹת מַחֲלִיפוֹת בֵּינֵינוּ סִפְרֵי קְרִיאָה מַמְתִּינוֹת בְּקֹצֶר רוּחַ מָתַי תְּסַיְּמִי מְסַמְּנוֹת זוֹ לְזוֹ בְּקִפְלֵי נְיָר שׁוֹלְחוֹת זוֹ לְזוֹ אֶת הָאַלְבּוֹמִים שֶׁלָּנוּ בֶּעָנָן מִיְּרוּשָׁלַיִם  מֵאֵילַת  מֵהַכִּנֶּרֶת  מִנְּיוּ יוֹרְק יֵשׁ לָנוּ פָּחוֹתמֶרְחָבלְטַיֵּל יוֹתֵר זְמַן לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקוֹת בִּקְלָפִים כְּמוֹ שְׁתֵּי יְלָדוֹת אוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי זְקֵנוֹת  אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא זֶה וְלֹא זֶה אוֹ גַּם זֶה וְגַם זֶה בְּעֶצֶם מְשַׂחֲקוֹת בְּמִשְׂחַק זִכָּרוֹן שׁוֹלְפוֹת אֶת הָרְגָעִים הֲכִי מַצְחִיקִים שֶׁלָּנוּ מַחֲלִיטוֹת כָּל מִינֵי הַחְלָטוֹת שֶׁלֹּא נַחֲזֹר לַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ בָּהֶם  שֶׁנִּכְתֹּב אַחֶרֶת נְנַגֵּן אַחֶרֶת אַתְּ מְנַסָּה גָּ'אז אֲנִי כּוֹתֶבֶת עַל הָאַסְלָה בַּשֵּׁרוּתִים שִׁירִים אַסּוֹצְיָאטִיבִיִּים כְּפִיָּתִיִּים  נוֹגְדֵי חֲרָדָה  בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה אַתְּ שׁוֹלַחַת עֵרָה?

אֵין לְמָה לָקוּם מָחָר. אֲפִלּוּ הַכֶּלֶב שֶׁלָּךְ וִתֵּר.

 

אַתְּ גָּרָה קָרוֹב, אֲנִי מְפֵרָה אֶת הַסֶּגֶר

כְּמוֹ יְהוּדִיָּהּ בַּגֵּטוֹ

חוֹצָה אֶת קַו הַמֵּאָה מֶטֶר 

מְנַצַּחַת אֶת הַמַּגֵּפָה.

 

 

רסיסים

 

שׁוּב מִלְחָמָה

שָׁמַיִם נִשְׂרָטִים 

פִּקּוּד הָעֹרֶף צִוָּה לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב

לַמֶּרְחָבִים הַמּוּגַנִּים

 

אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת לְהִסְתַּתֵּר

סָמוּךְ לְבֵיתִי

יֵשׁ שֶׁלֶט שֶׁל קָקָ"ל: 

חֹרְשָׁה זוֹ הִיא חֹרְשָׁה מוּגֶנֶת

 

בְּצֵל הַחֹרֶשׁ גַּן שַׁעֲשׁוּעִים

אֲנִי נֶחְבֵּאת בִּתְעָלַת

הַמַּגְלֵשָׁה הָאֲדֻמָּה 

 

יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ מַבִּיט

בְּיַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים

מַרְאָה לוֹ אֶת תְּנוּעַת הַחַיִּים. 

 

 

גם אני בוראת עולם במילים

 

מִן הַתֹּהוּ וָבֹהוּ אֲנִי נִשְׁמֶטֶת

טִפָּה סְרוּחָה מֵעֵינוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

נִזְרֶקֶת אֶל בּוֹר רָעָב מְבַעְבֵּעַ

צוֹנַחַת אֶל גַּעַשׁ מְכַשֵּׁף

אֶל כְּוִיּוֹת קוֹרְחוֹם, אֶל תַּעְתּוּעֵי אוֹרְחוֹשֶׁךְ

מִן הָאֵינְהַתְחָלָה אֶל הָאֵינְסוֹף

אֶל הַלֹּא אֵדַע לְעוֹלָם, אֲנִי בּוֹחֶשֶׁת

אֲנִי בּוֹעֶטֶת, עַד פְּצִיעַת הַיְּלָלָה הָרִאשׁוֹנָה

 

לְמָשָׁל

סָבִי הִסְתַּחְרֵר תַּחַת עֵץ הַקְּלֵמֶנְטִינוֹת בֶּחָצֵר

שָׁמַיִם נִצְמְדוּ אֶל אֲדָמָה

 

בָּלְעָה אֶת סָבִי, בָּאתִי וְהַבּוֹר רֵיק

קָפַצְתִּי פְּנִימָה

יָצָאתִי

וּמִלּוֹתַי חֲרוּתוֹת סֶלַע

בְּקֶבֶר סָבִי.

 

 

התרה

 

אָמַרְתָּ לִי, אַתְּ כְּמוֹ תַּיֶּרֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה  

אָמַרְתִּי, זוֹכֵר אֵיךְ הָלַכְתִּי לְאִבּוּד בְּסִּמְטָאוֹת הָרֹבַע הַגּוֹתִּי בְּבַּרְצֵלוֹנָה

מָצָאתִי בֻּבַּת עֵץ בְּיָרֹק אָבוֹקָדוֹ כְּמוֹ זוֹ שֶׁל סַבָּא גֶ'פֵּטוֹ ? 

 

אָמַרְתָּ לִי, אֶצְלֵךְ פִּנּוֹקְיוֹ זֶה עִנְיָן רְצִינִי 

אֵין הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים עִם יֶלֶד קָטָן בְּתוֹכָם

שֶׁעֲדַיִן אוֹהֵב וְצוֹחֵק וּפוֹחֵד שֶׁעֲדַיִן לוֹמֵד וְרוֹצֶה וְתוֹהֶה  שֶׁעֲדַיִן גָּדֵל  

 

אָמַרְתָּ לִי, תְּנִי לִי מֵהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁלָּךְ

אָמַרְתִּי, תֵּן לִי יָד, נֵלֵךְ יָד בְּיָד 

זֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ כַּפּוֹת הַיָּדַיִם.

 

תיירות "בָּעוֹלָם הַזֶּה" היא גם בריחה מהעולם הזה לעולם אחר, ניתוק מחיי היום יום השגרתיים, אפשרות להכרת עולם מרתק, זר, הרחבת אופקים, אימוצו או חיקויו לזמן מה, שלא לומר אף מעין "מציצנות", בחייהם ופעולותיהם של אנשים זרים לנו. הניתוק מעצמך הוא מעין הליכה לאיבוד מרצון. כך ניתן גם להבין את הליכתה לאיבוד של הדוברת, כמעשה מכוון, חווייתי, ששיאו במציאת בובת עץ והשלכתו על דמות פינוקיו, שאף הוא מקש להחלץ מהשגרה של בית "יוצרו", שהופך לדמות הורה סמכותי ואף "מחנכו" הראשון. ככזה הוא מצר את צעדיו של פינוקיו. לכן גם פינוקיו בורח, וכמעין תייר הוא שואף להרפתקאות-חוויות והתנסות במחוזות ועולמות אחרים. בשיר הדוברת בורחת למחוזות ילדות, שמביע אותן הנמען, באמפתיה רבה, ורצון לקבל ממנה "מהדבר הזה", אך גם מרמז שמץ של ביקורת משועשעת. הסיפור על פינוקיו, די בדומה לסיפור עליזה בארץ הפלאות, עוסק למעשה בבריחה מהתבגרות, אך בסופו של דבר מוביל מילדות לבגרות. כך, בסופו של סיפור, פינוקיו אינו הופך מבובת עץ חיה לילד אמיתי בטרם הוא מתחיל לוותר על חוסר אחריות, משובות ילדותיות, ועל בריחה ממסגרות בוגרות ומחנכות. הוא הופך לילד בוגר כשהוא משלים עם סמכות עולם המבוגרים, מתפכח מתמימותו ולומד בדרך הקשה להיות "בן אדם", בעל תובנה מציאותית ובוגרת יותר, מחייבת. ואילו בשיר, בהיפוך מסוים, הדוברת הבוגרת חיה עם ילד קטן בתוכה, אף שהיא מצויה בתהליך של גדילה אין היא רוצה לוותר על הממד הילדי, ואף מציעה לנמען להצטרף אליה ל"בריחה". אך האם זו באמת  בריחה? האם יש בה ויתור מלא על הבגרות וחובות החיים? "פינוקיו זה עניין רציני" אומר לה הנמען. וזאת מאחר ששילוב בין ילד בתוך הדוברת לנפש הבוגרת מאפשר לה להנות משני עולמות, שהתנועה ביניהם מאפשרת, למעשה חיונית, לקיומה של יכולת היצירה. זאת בעוד שהתרחקות מ"פינוקיו" היא אובדנה של היצירה. והרי פינוקיו, כל עוד היה עשוי מעץ, אך בעל נשמה, אמוציות, דחפים וסקרנות, ואף פריצת גבולות מוסרניים מגבילים, הוא בבחינת מעשה האמנות עצמה, המשוחררת גם ממוסרות ומגבלות "ממסדיות", המאיימות על חופש היצירה.