ה"אני" האנושי ודימויו לממלכת הטבע
בעקבות שירי "עוד לא מלקוש", בספרו של משה ב. יצחקי, "מפנה ראשי לאחור", ערך רפי וויכרט. הוצאת עיתון 77, 2021
שמעון רוזנברג
ספר השירים "מפנה ראשי לאחור" של יצחקי הוא אסופה הכוללת מספר מעט, יחסית, של שירים חדשים המרוכזים בשער הראשון, ששמו "עוד לא מלקוש". זאת, לצד שירים נבחרים משמונה ספריו הקודמים, המרכיבים את מרבית הספר. סקירה זו עוסקת כמעט ורק בחלק הראשון, הכולל שירים חדשים, ומתוכם בעיקר בתמה אחת - זו המבטאת את קרבתו של המשורר לטבע, בשירים שבהם בולטים מטפורות ודימויים של נופים, צמחים, בעלי חיים – בעיקר ציפורים – לצד תופעות טבע אחרות. חלק מגילויי הטבע, מאפייניו ונופיו הם ארץ ישראליים-מזרח תיכוניים (חלקם, זכר לתקופת צעירותנו, נעלמו או עלולים להיכחד מנוף הארץ), והר התבור מתנוסס בהם כנוף הקרוב במיוחד לליבו. באמצעותם הוא מבקש גם להאיר את אישיותו, מאפייניה הייחודיים, שאיפותיו, זכרונותיו ורגשותיו.
כי האדם הוא ציפור השדה
השיר "הד" (עמוד 10), שבו אפתח, הוא מהיפים, ההגותיים והמהודקים ביותר בחלק זה של הספר, ונבחר בצדק להופיע גם על העטיפה האחורית:
כָּל אָדָם חַיָּב הֵד,
גַּם צִפּוֹר צְרִיכָה
הֵד צִיּוּץ מִגֶּזַע עֵץ,
גַּם שִׁיר צָרִיךְ
אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֵד
כִּי לֹא הַמֵּת
יָשִׁיר וִיהַדְהֵד
וְלֹא הַצֵּל יְהַלֵּל מָה
כָּל אָדָם צָרִיךְ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְהַלֵּל
הֵד בְּחַיָּיו
השיר מזמין השוואה ל"שיר ההד" היפהפה והטראגי של יעקב שבתאי, שהולחן, ושאריק לביא היה הראשון שביצע אותו. אצל שבתאי מבטא ההד, בתחילה, את בדידותו הפיסית של אדם המצוי לבדו, לכאורה מבחירה, בטבע הררי, אך מרמז גם על מצב בדידותו הנפשי. הבדידות שתחילתה נשמעת קוסמת, מסתיימת בהדהוד חסר תשובה ממשית למצבו, ומותירה אותו "במחזור אינסופי של תשובות סרק..." אך גם כ"הזמנה למפגש אינטימי עם הד, שאינו יכול אלא להיות ההד הסינגולרי, החד־פעמי של אדם מסוים" (גיא פרחי, בפרשנותו לשיר בכתב העת "הו"[1]).
לעומתו, ניכר שכוונתו של יצחקי לראות בהד את החיובי, כדבר "שיהיה לו להלל", במשמעות המצביעה על הצורך האנושי בדבר מה טמיר בתוכו, אולי בכשרון ייחודי, ואף בהשראה פואטית, דבר מה שראוי יהיה כי נזכור בזכותו את האדם, באמצעות האופן הסינגולרי, הייחודי, שבו הוא הצליח להדהד בנו. ומאחר שבמשורר עסקינן, הוא יהדהד בנו באמצעות שירתו, ולכן 'שִׁיר צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֵד". שיר שאין לו קורא שישאו עמו הוא שיר "מבוזבז" בעיני המשורר/ים (בתוך כך, בעקיפין, מואנש השיר, כבעל רצון וצורך באוזן קשבת, עין קוראת, לב מרגיש ומתרגש וכמובן הד תבוני) אבל יותר משהשיר זקוק להד, המשורר הוא שזקוק לשיר ש"יהדהד" בלב הקורא. ההד הוא מעשה האמנות, המורשת, שמותירים אחריהם המשורר והשיר.
נאמן לשיטתו למצוא בגילויי הטבע תימוכין מטפורי לאנושי (מאפיין הבולט ביתר שאת בכמה וכמה שירים אחרים), המשורר מציג זה מול זה את ההד האנושי ואת ההד של הציפור. ברם, מה הוא הד בגזע עץ עבור הציפור, אם לא עניין ביולוגי, או צורך קיומי, כגון סימן לקיום של מזון בתוך הגזע, חרקים או תולעים? הציפור, מן הסתם נקר, אינה יכולה, או שתתקשה לכלכל את גופה ללא האמצעי ש"פיתחה" (נקישה על הגזע). ואילו האדם חייב את ההד עבור נפשו. ההד האנושי, וההד הפואטי על אחת כמה, הוא פנימי וסימבולי מעצם טבעו ועיקרו, ואילו ההד של הציפור אינה אלא צליל פיסי. ההעמדה המשווה של הד האדם והד הציפור היא אם כן בעייתית. קושי זה חוזר בחלק משירי הטבע של יצחקי: הניסיון להמיר תכונות ומאפיינים מן הטבע, בעיקר "ביולוגיים", לקווי אופיו, שאיפותיו וקשייו האנושיים, הוא לעיתים לא טבעי ומאולץ.
השיר "מושא עקיף חלק א" (עמוד 11), המסתיים בשורה "עוֹד לֹא מַלְקוֹשׁ", מעניקה לשער הכולל את השירים החדשים את שמו. ה"מלקוש" הוא מאפיין מובהק של מזג האוויר באזורנו, ויכול לרמז על זקנה, על "גשם אחרון" בתכלית, או על "סגירת מעגל", סיום של עונה או תקופה, אך גם על יציאה לעונה/תקופה חדשה, על מחזוריות, כדבר הפסוק ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״ (דברים י״א, י״ד), וכן מרמז קמעה, כי "עת לכל", כדברי קהלת. וכאן "עוד לא מלקוש" בא להכריז שטרם "נס ליחה של האדמה", ולא נס ליחו של המשורר, שיש עוד "יָד עֲלוּמָה כּוֹתֶבֶת אֶת עַצְמָהּ לָגַעַת וּבָא הַגֶּשֶׁם לְהַנְבִּיט שְׁמָמָה", ועוד נכונו לו שירים.
לפיכך גם שם הספר כולו, "מפנה ראשי לאחור" מצביע על סיכום ביניים ולא על סוף הדרך. מ"מרומי" גילו של המשורר (כבן 70) הוא רשאי להביט לאחור, ובו בזמן יש לו עדיין שאיפות ודרך ללכת בה, כשהוא מצויד בזיכרונות שנותיו, בניסיון חיים עשיר. לכן הוא מישיר מבט קדימה, אך גם מכיר בכך שבגילו אי אפשר לבטוח בזיכרונות: " אֲנִי יוֹדֵעַ/הַזִּכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ/הוּא סוֹלֵל לִי עַכְשָׁו שְׁבִיל יַלְדוּת/לְגַן אָבוּד", כך הוא מציין בשיר הראשון (עמ' 7) ונאחז בזיכרונות בכל כוחו "בְּאֶצְבָּעוֹת מַלְבִּינוֹת", חושף את החשש ואת ההכרה המודעת לעצמה, מפני אובדן הזכרון " שֶׁלֹּא יַחֲמֹק, שֶׁלֹּא יִתְפּוֹגֵג/בַּיְּרִידָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת/לִנְהָרוֹת הַשִּׁכְחָה".
השיר מסיים בהבעת צעקה, אולי מבועתת, מפני הזקנה ואובדן היכולות והכוחות להמשיך, ומצווה על עצמו שלא יעצור, שעצירה כמותה כמוות: " אֲנִי עוֹד שׁוֹמֵעַ אוֹתִי צוֹעֵק:/לֵךְ לְךָ" – אך לא לארץ נוכרייה, שתהפוך למולדת חדשה, כאברהם, אלא פשוט להמשיך ללכת, ורצוי בטבע. זאת בדומה לאלתרמן בשיר "בדרך הגדולה" ("הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל/נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת/לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל/וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת". אך בעוד שאלתרמן מינימליסטי והדוק, שירו של יצחקי פורט סדרת מראות טבע, שהם בו זמנית זכרון רומנטי ותיאור ריאליסטי, דקדקני-דידקטי משהו: סלע במעלה גבעה, סירה קוצנית בה הסתכסכו רגליו, ריחות הפלורה על ההר.
חומרי השירים ותיאורי הטבע של יצחקי ברובם יומיומיים, חלקם פשוטים, ויש בהם יופי מעודן, רך. אך הניסיון לתת בתיאורי הטבע מבט הגותי על טבעו של המשורר, אופן הבעת הזדהותו וראייתו את עצמו כחלק מהטבע, היא לעתים מלאכותית, כאמור, ואף מיותרת ואינה משכנעת. כך, כשהוא מציין בשיר "מושא עקיף חלק ב" (עמ' 12):
" בְּשׁוֹנֶה מִמֶּנִּי
רַקָּפוֹת עַל מוֹרְדוֹת הַתָּבוֹר
פּוֹרְחוֹת בַּכְּפוֹר..."
ומכאן הוא מבצע פניה של 180 מעלות כדי לתאר לאילו תופעות והתרחשויות בטבע הוא דומה. אך האם להתבדלותו מהרקפות, ודווקא על התבור, יש חשיבות ומשמעות רעיונית ברורה? הלא דיינו שנבין מהמשך השיר, כיצד הוא כן רואה את עצמו: בעיקר כציפור המצטיינת ביכולת לעוף, להמריא, ובדחף לנדוד למרחקים. האושר הוא אם כן בחופש: "תָּר לְלֹא הֶרֶף אַחֲרֵי תֶּרְמִיקָה/ וּפוֹרֵחַ בְּעִקָּר בַּנְּדִידָה". די בהבהרה פשוטה ונאה זו, והוספת דימויי תעופה ושמיים בהמשך מיותרים, גם אם הם יפים כשלעצמם. כזה הוא דימוי עצמו, בתמונה כמו-סוריאליסטית, דווקא ל"זַרְזִירִים מִתְלַכְּדִים בִּי בֶּעָנָן/מִתְעוֹפְפִים בְּהֶבֶל פִּי הַפָּעוּר" (למשפט הראשון עוד ניתן למצוא או להמציא בדוחק ארמז על טבעו ורצונו של המשורר, אך לא כן המשפט השני). וכמו לא די, הוא מוסיף: "צַעֲקַת עֲגוּר הַכֶּתֶר נִבְלַעַת בִּי בְּמוֹרַד הַגָּרוֹן". התוצאה היא גם מלאכותית, וגם "מרוב עצים לא רואים את היער".
השוואותיו הרבות מאוד לציפורים ספציפיות, שחלקן פחות יומרניות, מצויות גם בשירים ישנים, השזורים בחלקי הספר האחרים. כך בשירי "קואורדינטות" (מהספר "לאשר תישא הרוח"): פעם אחת הוא מתאר את עצמו "כִּצְלוּב מָקוֹר ...פּוֹרֵשׁ כָּנָף מֵרַגְלֵי הַתָּבוֹר" (עמוד 122), ופעם "כְּיוֹנָה מֵאֲרֻבָּתָהּ אֲנִי יוֹצֵא מִיִּזְרְעֶאל בֵּיתִי" (עמ' 124). בספר "נקר הספק", שבו שם הספר הוא משחק מילים המבוסס על הביטוי הנדוש, "מנקר הספק" הוא חוזר ומנצל את עולם העופות בשורה של שירים, באחד מהם הוא מדמה את זקנתו כ"צִפּוֹר הַזְּמַן/הַחוֹלֶפֶת בְּשָׁמַי/וּפוֹעֶרֶת פִּי/בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן" (בשיר אותות, עמ' 51), ונקל לזהות את השימוש החוזר ב"פה הפעור", ב"זרזירים ...מתעופפים בהבל פי הפעור".
על שורה זו ראוי להתעכב, משום דמיונה המסוים לשורות הבאות, בשירו של יאיר הורביץ, "הערה בדבר הלשון החגיגית", ואף שגם בהן יש יסוד סוריאליסטי, והן נראות במבט ראשון כאניגמטיות, הן יוצרות תמונת הגיון אחת רצופה, שלמה ועמוקה:
אֲנִי עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע
אֲבָל בְּרֹאשִׁי סִיעַת צִפֳּרִים נֶעֱלֶמֶת בַּשָּׁמַיִם, שׁוֹקַעַת
בְּמַעֲבֵה הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת, וְכִמְטוֹס סִילוֹן
מוֹתִירָה אַךְ שֹבֶל סָמוּי, סְלִיל חוּט
שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הַסַּכִּין הַמְּעַוֶּה אֶת הַפָּנִים,
הַחֶבֶל הַכָּרוּךְ
הורוביץ אינו מצהיר, כיצחקי, שהציפורים "מתלכדות בו כענן", או שהוא דומה לציפורים, אלא שבראשו, במוחו, מצויה הייתה נפש סוערת, חיה ונוכחת כ“סיעת ציפורים”, וכעת נפש זו נעלמת, משאירה רק שובל סמוי, הולך ונמוג, וכל שנותר הוא כאב ומוות המאיימים כסכין וכחבל תליה (ואנו יודעים על מחלתו הקשה ומותו בטרם עת). היעלמות סיעת הציפורים – אולי גם סיעת שירים שקיננה ועפה מראשו – מבטאת את ה"רדוקציה", הצמצום והדעיכה של הורוביץ האדם והמשורר. ואילו בשיר של יצחקי השורות המקבילות (גם תיאור העגור) עומדים מנותקים, תלויים באוויר, ואינם מוסיף "מידע" משמעותי בעניין ה"מעוף" ותאוות הנדודים. כך גם עלומה תרומת המשפט הבא - " עָנָן אָפֹר נִצַּת בְּבָרָק וְחַשְׁמַל סוֹגֵר מַעְגָּל בֵּינֵינוּ". וכשהוא מכיר בסופו של השיר, שאין בכוחו לעלות לשמיים ולנדוד, הוא בוחר בשורה נדושה ואף קיטשית: " יָדִי הַמּוּשֶׁטֶת נוֹתֶרֶת תְּלוּיָה כְּעָנָף שָׁקֵד בַּשַּׁלֶּכֶת מַמְתִּינָה לְבוֹא הָאָבִיב". ובדומה לכך, בשיר "לשאלתך על מצבי" (עמ' 97, מתוך ספרו "הגוף הוא קו המשווה") הוא מדמה עצמו " כְּמוֹ חֹרֶף בְּעֵץ תְּאֵנָה/עֲנָפַי עֵירֻמִּים/קְלִפָּתָם זְקֵנָה", אף שכאן הפשטות מיטיבה מעט יותר עם השיר.
בדומה לכך, בשיר "באקווריום" (עמ 16) הוא מתאר את עצמו כמי שחש עצמו בעולם "לְעִתִּים כִּדְגִיג זָהָב לְעִתִּים כְּנַקַּאי" כאילו שיש בדימוי הדג, ובעיקר בסוג הדג, כדי ללמדנו משהו ייחודי עליו, כשכל רצונו לומר, שהוא "מְשַׁיֵּט אִלֵּם, בֵּן חֲלוֹף" בעולם האכזר. האם לא די באמירה זו עצמה? וכי בעלי חיים אחרים, שלא לומר גילויים אחרים בתכלית של הטבע, אינם בני חלוף? אינם אילמים? המשך השיר סובל מעודף בנליות ".. בָּאַקְוַרְיוּם הַיֹּפִי הַכִּעוּר וְהַכְּאֵב הַזֶּה הַקָּרוּי עוֹלָם...אֱלֹהִים חֵרֵשׁ וּבָאֵי כּוֹחוֹ בְּנֵי חֲלוֹף גַּם הֵם", ומנגד הוא יורה ביטוי "פלצני": "תְּפִלָּה נִטְרֶפֶת פּוֹעֶרֶת בִּי זִימִים, פִּצְעֵי שְׁתִיקָה אֲרֻכַּת יָמִים"! (הסירו את המילים נטרפת, ובייחוד זימים, חסרות הפשר בהקשר זה, והמסר, הפשטני כשלעצמו, לא יגרע).
מוצלח יותר השיר "פרח טורף" (עמ' 13) שבו הנרטיב ברור, שלם ומתפתח מתחילתו ועד סופו. השיר מתאר את הנמען (קרי לכאורה לא את הדובר - המשורר) כדבורה או כפרפר הנלכדים בפרח טורף, ומרמז על יחסים "לא שוויוניים", המזכירים כמעט יחסי ניצול. הפרח הטורף את קורבנו מרמז בבירור על דמות אישה, אולי שתלטנית, או "רוקמת מזימות", המפילה את קורבנה בפיתוי מתוק, לכאורה ללא כוונות זדון. לעומתה הנמען – "טֶרֶף קַל שֶׁכָּמוֹךָ" – מצטייר כנאיבי, כמי שמשלה את עצמו שיוכל לנצח בהתמודדות בין המינים, "מִתְעוֹפֵף שִׁכּוֹר בְּזִמְזוּם מְנַצֵּחַ". ובין אם הוא נענה לפיתוי המפורש, ומסתער בחפץ לב, ובין אם הוא יוזם מלכתחילה את המגע – "עַט מְמֻקָּד" – בסופו של דבר הוא הקורבן, הטרף הקל, שספק אם היה רוצה שהקשר יסתיים בטריפתו. מכל מקום, הוא אינו מצטייר כשוביניסט, אלא כ"שיוויוניסט", כי "לִכְאוֹרָה שְׁנֵיכֶם נִשְׂכָּרִים", וזאת בניגוד לאישה "טורפת הגברים". ואכן, יש בשיר גם מטפורות מיניות כדוגמת "הָאַבְקָן שֶׁהֵבֵאתָ יַפְרֶה אֶת הַבֵּיצִיּוֹת בְּשַׁחֲלָה וְיִהְיֶה לִפְרִי", אך ספק אם השיר עוסק רק ביחסים מיניים, וגם אם כן, הדמות הנשית היא הדומיננטיות בהם.
כשם שבעלי חיים, ציפורים ודגים משמשים לתיאור דמות המשורר וחפצו, גם הצמחים זוכים לכך, כל צמח ותכונתו. כך בשיר "אפקט הלוטוס" (עמ' 17). פרח הלוטוס הוא סמל לטוהר וניקיון, שאליו שואף המשורר, אך הוא מכיר כי אינו יכול להשיגם. במובן זה השיר מצטייר בעיקר כארספואטי, כשאיפה להגיע לשיר הטהור. המטפורות והדימויים בשיר קוהרנטיים, ברורים, אך גם בהם יש מעט עודף פרטים "טכניים", וירידה ל"רזולוציות" של תיאור מאפייני הפרח, כמו בשיעור בוטניקה:
גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת נָקִי תָּמִיד
טָהוֹר כְּמוֹ לוֹטוּס: עוֹר גַּבְשׁוּשִׁי
מְצֻפֶּה שַׁעֲוָה, מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּסַנֵּן
בָּאוֹר הַבּוֹהֵק אֶת הָעוֹלָם
בְּטֶרֶם יִגַּע בַּמֶּמְבְּרָנָה
הַתַּת עוֹרִית, מִן מַנְגְּנוֹן לְנִקּוּי עַצְמִי
שֶׁיִּדְחֶה וִיסַחְרֵר הָלְאָה כָּל טִפָּה שְׁקוּפָה
שֶׁתִּשְׁטֹף בְּדַרְכָּהּ אֶת חֶלְקִיקֵי
הָרַע...וכו.
"ראיתי ציפור רבת יופי", או את עצמי, המשורר?
יצחקי הוא צפר חובב, ומתפתה לחשוד שהוא מבקש לתת ביטוי לידענותו בדבר תכונותיהן הייחודיות של העופות, ובשל כך הוא "חוטא" באפיון עצמו כמי שיש לו תכונות אלה. אולם, תכונות אלה נותרות עלומות, מצויות בעולמו הפרטי של הצפר, אולי מובנות וטבעיות לעוד מיעוט של צפרים חובבי שירה.
וכאן מתעוררת לטעמי שאלה עקרונית: האם המשורר צריך להשוות את עצמו בשירו לבעל חיים או לצמח בצורה גלויה כל כך, להצהיר על עצמו, ולהוביל את הקורא באף? האם לא ייטיב לעשות אם ינקוט בדרכי עקיפין, בארמזים, כסימני דרך לקורא בשירה המודרנית (ואמנם יש גם שירים מסוג זה בספר). זך, למשל בשיר "ציפור שניה", מינימליסטי ופשוט להלל, ואינו מנסה לטעון כי מדובר בו עצמו (אלא כנראה ביצירתו החד פעמית), אך הקורא יותר מאשר רשאי לראות בציפור את המשורר, או את שאיפתו להיות יפה כמותה (או יפה כשירתו).
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.
העובדה שהציפור ראתה אותו בזמן שהוא ראה אותה מרמזת על מבט במראת הנפש, אולי גם מראה פיסית, באמצעותה מחלחלת ההבנה, כי מה שהוא מזהה בעצמו (או בשירו החד פעמי) ברגע נתון – נניח כשהוא בשיאו – שוב לא יתגלה לו בעתיד. מכאן ועד מותו צפויה ירידה ואולי פיחות ביכולתו הלירית, ומה שהיה לו שוב לא יהיה. ראוי גם לשים לב לכך שתכונות הציפור אינן מוצגות כלל, מלבד יופייה ה"מרובה", ודי בכך כדי להצביע עליה כראי נפשו.
וצאו וראו מה עשה שארל בודלר, משורר בן המאה ה-19, בשירו "האלבטרוס". אף הוא אינו מכריז כי בו עצמו מדובר (אלא במשורר כמושג, ובעל אפיונים וגורל "דטרמיניסטיים") אך הקורא המיומן צריך להבין כי לעצמו הוא מרמז. ושנית, בניגוד ליצחקי, למרות שהשיר אינו קצר הוא מהודק. קיימת בו אחדות מקום, זמן ועלילה ברורים. אין השיר מפרט ומפזר פרורים מתופעות טבע שונות ומשונות בשיר אחד, אלא מתמקד בעוף אחד ופורט את תכונותיו וגורלו, ורק ככל שניתן למצוא בהם את הצד האנושי השווה (להלן שני בתיו האחרונים של השיר בתרגומו של שמעון ריקלין):
...אֵיךְ נָפַל הוּא מִמָרוֹם, הַנּוֹסֵעַ הַמְּכֻנָּף,
יָפֶה כְּכָל שֶׁהָיָה, כַּמָּה נִלְעָג כִּעוּרוֹ,
אֶחָד מִקְטֶרֶת מַלָּחִים לְמַקּוֹרוֹ יִדְחַף,
וְאַחֵר יְחַקֶּה אֶת צוֹלֵח הַשְׁחָקִים בְּשִבְרוֹ.
הַמְּשׁוֹרֵר, דּוֹמֶה הוּא לִנְסִיךְ הָרְקִיעִים,
הָרוֹדֵף סְעָרוֹת וְצוֹחֵק לְכָל יוֹרֵה-קֶשֶׁת,
עַל הָאָרֶץ גּוֹלֶה בְּקֶרֶב בּוֹזִים מְרִיעִים,
כּוֹשֵׁל עֵת כְּנַף עֲנָק בִּרְעוּתָהּ נוֹקֶשֶת.
קרוב יותר המגע עם הטבע בשירו של אורי צבי גרינברג, "שיר נס השיר". שם, להזדהות עם הטבע יש תחילה ביטוי פיסי, במישוש, ואחר כך בחיקוי של המשורר את דרך הטבע, את אופן הליכת הציפור, המדדה, ומרמז בתוך כך, כי גם שירו "מדדה". אך הוא נמנע מלהצהיר כי המשורר והציפור חד הם, אלא מניח לקורא, בדרך עקיפין זו, את האפשרות להסיק בעצמו:
אֲנִי מְמַשֵׁשׁ אֶת הָעֲנָפִים וְגִזְעֵי הָעֵצִים הַחַמִּים
אֶת הָרַגְלַיֽם הַדַּקוֹת שֶׁל אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
וְאֶת גּוּפָן,
וְאַחֲרֵי צִפּוֹר מְדַדָּה-שָׁם גַּם אֲנִי מְדַדֶּה.
רבים בעולמנו השירים העוסקים בציפורים, וקל ליפול למלכודת הבנליות והחזרה הלעוסה על דברי קודמים. לכן נדרשת דרך מעודנת מתוחכמת, ובעיקר מקורית, כדי לחזור ולדון בציפורים כמראת נפשו של המשורר, או אפילו רמיזה על עצמך כאילו יש בך דמיון לציפור, למשל על ידי קריצה רומזת, אירונית, ושימוש בהומור דק (השוואה הומוריסטית לשקנאי מגושם מצאתי למשל בשירו של יצחקי "כמה קל", בספרו "הגוף הוא קו המשווה"), אך ודאי לא על ידי הצהרה מפורשת. מי שהצליח בכך הוא יאיר הורוביץ, במחזור שיריו "ציפור כלואה". מעצם השם ברי שלא תכונות הציפור הן לב העניין, אלא "כליאתה" המטפורית של "ציפור הנפש" (אפרופו ספר הילדים של מיכל סנונית). והציטוט הבא מהשיר הראשון של הורוביץ הוא עוד כאין וכאפס, לעומת המעמקים והמורכבות הנפשית ה"ציפורית" הנפרשת בהמשך מחזור שיריו:
... וְצִפּוֹר, וַדַּאי אַחַר פֵּרוּר, מְנַתֶּרֶת
עַל שֻׁלְחַן הָעֵץ הַסָּמוּךְ
הַדָּבָר שֶׁאָבַד אָבַד וְלֹא נִמְצָאֶנּוּ
וּבְכָל זֹאת לְרֶגַע דּוֹמֶה לִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ בִּתְנוּעוֹתֶיהָ
אֶת שְׁמִי, יָאִיר יָאִיר
לסיום משהו על המכלול ומבנה הספר
אנו רגילים במשוררים ותיקים שפרסמו כמה וכמה ספרים - העושים (או עושים עבורם לאחר מותם) אחד משני דברים: מפרסמים אסופה של שיריהם הקודמים, כמבחר, כדוגמת אבות ישורון וישראל בר כוכב, או שהם כוללים בהם את "כל השירים" (כשם ספרו של יאיר הורוביץ, חוה פנחס כהן בספרה "כל השירים עד כה", כאומרת שאין מדובר חלילה ב"סוף פסוק"). הצרוף של ישן וחדש נדיר יותר. ובאמת, מבט בהיקף שיריו החדשים בספר ספק אם הוא מצדיק את הוצאתם כספר עצמאי, ואולי בספר עצמאי היה מקום להמנע מלהכליל כמה מהם. אך למי שאינו מכיר את שיריו של יצחקי הדבר אולי לא היה מפריע, שכן כמה עצים פחות טובים בתוך יער השירים הנרחב הזה (למעלה מ-200 עמודים) מושכים פחות תשומת לב.