סיגל אשל

​

 

החיים עצמם 

 

נָהָר יָרֹק-כָּחֹל נִפְתָּח לְרֶגַע בְּחָזִי – מְזַמֵּן אֵלָיו בַּרְוָזִים שֶׁצִּיצָה לְבָנָה-יְרֻקָּה בּוֹהֶקֶת עַל צַוָּארָם. אֲנִי מְפֻרְקֶדֶת, עֵינַי אֶל עָל. הַשֶּׁמֶשׁ מַבְלִיחָה מִבַּעַד לְאֶשְׁכּוֹלוֹת הֶעָלִים שֶׁמֵּעַל רֹאשִׁי, דִּינָרִים-דִּינָרִים שֶׁל זָהָב כִּבְשִׁירוֹ שֶׁל בְּיָאלִיק, מְרַצֶּדֶת בְּאִישׁוֹנַי. אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם.

 

רֹאשִׁי מִתְמַלֵּא מוֹךְ מוּאָר, רְצוּף פְּרוּדוֹת גְּוָנִים – הֵן מִתְרוֹצְצוֹת עַל מָסַךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁלִּי. הַבַּרְוָזִים שׂוֹחִים בְּלוּלָאוֹת רְחָבוֹת עַל הַחֶלְקָה הַמְּרַצֶּדֶת, כַּנְפֵיהֶם טוֹבְלוֹת בַּמַּיִם הַסַּסְגּוֹנִיִּים.

 

"אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם מַשֶּׁהוּ?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת בְּרֹךְ.

הֵם לֹא עוֹנִים.

 

"אַתֶּם יוֹדְעִים," אֲנִי מוֹסִיפָה וְאוֹמֶרֶת לָהֶם, "יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת לְבַדִּי כָּל הַיּוֹם כָּל הַיָּמִים. רַק עִם הַמַּחְשָׁבוֹת וְעִם הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלִּי."

 

"טוֹב, אוּלַי גַּם עִם הַיַּלְדָּה וְעִם הֶחָתוּל."

"טוֹב, אוּלַי גַּם עִם הַהוֹרִים..."

 

וְעַד מְהֵרָה אֲנִי מוֹסִיפָה עוֹד וָעוֹד אֲנָשִׁים יְקָרִים לְלִבִּי לִרְשִׁימַת הַמְּבַקְּרִים הָרְצוּיָה בְּמוֹעֲדִים בְּרוּרִים וּמֻגְבָּלִים...

 

"אַתְּ מָה זֶה כְּבֵדָה!" מְגַעְגֵּעַ אֵלַי בְּפַסְקָנוּת אַחַד הַבַּרְוָזִים. רַק אֲנָחָה נִפְלֶטֶת מִגְּרוֹנִי בִּתְגוּבָה, וְאַחֲרֶיהָ, נִשְׂרַָךְ בְּרִפְיוֹן, כְּתַב הֲגָנָה מְחֹרָר.

 

אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי גּוֹמֶרֶת לִמְנוֹת בִּפְנֵי הַבַּרְוָז הַפַּסְקָן אֶת כָּל שְׁבָחַי הַחֶבְרָתִיִּים אֲשֶׁר חֻלְּקוּ לִי בְּשֶׁפַע בֶּעָבָר, וַאֲשֶׁר תָּלִיתִי כְּמֶדַלְיוֹת כְּבֵדוֹת עַל קַרְסֵי זִכְרוֹנִי – אֲנִי קוֹרֶסֶת.

 

הַבַּרְוָזִים מִתְכַּנְּסִים לְטוּר וּמַפְלִיגִים מִחוּץ לְחָזִי, מוֹתִירִים שֹׁבֶל עָכוּר.

 

שפת השירה של סיגל אשל עשירה במיוחד מבחינת  לשון החיבור העברית וגם מבחינת עומס הדימויים והציורים שהיא משתמשת בהם. גם כשהיא מנסה "לברוח" מעט מהחיים עצמם, אין הבריחה יכולה להיווצר אלא בתוך עצמה בלבד. (נָהָר יָרֹק-כָּחֹל נִפְתָּח לְרֶגַע בְּחָזִי). היא לא תצא מהעיר אל הנהר, אלא "תביא" אותו אל תוכה. ושם, בפנימיותה המדומיינת, בחייה המדומיינים, נמצאים הברווזים שבנהר, המייצגים את תחושת החופש שלה, יכולת לשוט ולשוטט ללא הפרעה. אלא שתחושת האחריות והחובה כלפי אחרים מונעים ממנה להמשיך ולברוח, אפילו לתוך עולם הדמיון. השאיפה להשאר לבד, או לחוש לבד, שהם גם יצירת תנאים "נוחים" ליצירה, אינה מתממשת מול הסביבה החיצונית, הריאלית, וגם לא מול רגש האהבה לאנשים היקרים לה. ייתכן שהרצון להיות לבד אינו שלם, אולי בגלל רגשי אשמה, על שהשאירה את יקיריה בחוץ, והיא מואילה להכניס אותם אל תוך הדמיון. אמנם בהיסוס מה, בהדרגה, תחילה מצרפת לתמונה רק את בתה, ביחד עם  חתול הבית, ואחר כך את הוריה. ואחר כך "נשברת" ומוסיפה עוד ועוד אנשים, לכאורה רק לזמן מוגבל (בְּמוֹעֲדִים בְּרוּרִים וּמֻגְבָּלִים..) אלא שאז היא קורסת בשל העומס, והברווז מתלונן בפניה שהיא "כבדה". בביטוי יש ביקורת עצמית על אי יכולתה להתמיד  בבריחה, אך כנראה גם על הגבולות ה"ברורים ומוגבלים", שהם ביטוי ל"כובד", ל"מרוּבעות". הביטוי המושם בפי הברווז, בהיותו עגה שאינה תואמת את שפת השיר, יכול להישמע גם מכיוונה של בתה. בסופו של דבר הברווזים בורחים מהנהר אשר בחזה ומותירים "טעם רע" – "מוֹתִירִים שֹׁבֶל עָכוּר". בשיר השני, "אישה בלי רשיון", ההפלגה לעולם הדמיון הוא סוג האסקפיזם של סיגל אשל, המבקשת לברוח מהפרברים אל העיר הגדולה. הדמיון הופך  למעין תהליך לימוד והטמעה, "דמיון מודרך" שמדריך אותה אף ביתר שאת אל החיים האמיתיים. במובן זה משמש מעין מחנך, המלמד ומקרב אותה אל עולם המציאות המועדף עליה. ולכן הבריחה בשיר זה, בניגוד מסוים לקודמו, מוגדרת כ"אסקפיזם חיובי" על ידי פסיכולוגים – היא נובעת ממניעים ורצון לצבור חוויות חיוביות ולגלות היבטים חדשים של העצמי, וכך להובילו לדרך חדשה.

 

​

אישה בלי רישיון

 

מ. חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי חַיֶּבֶת

לַעֲבֹר דִּירָה, לֹא רַק זֶה,

אֶלָּא לַעֲבֹר לְעִיר אַחֶרֶת

אוּלַי לִשְׁכוּנָה בַּפַּרְוָרִים.

"אֲבָל קֹדֶם תַּעֲשִׂי רִשָּׁיוֹן,"

הִיא אוֹמֶרֶת, "זֶה יִפְתַּח לָךְ אֶת הָעוֹלָם".

אִשָּׁה בְּלִי רִשָּׁיוֹן צְרִיכָה

לְהִצְטַדֵּק לֹא אַחַת,

לָתֵת לְעַצְמָהּ רְשׁוּת.

מ. תּוֹמֶכֶת בִּי בְּיוֹתֵר אֳפָנִים מִשֶּׁהִיא יְכוֹלָה לְשַׁעֵר,

וַאֲנִי מַצְלִיחָה לְדַמְיֵן אֶת עַצְמִי נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי עָפָר רְחוֹקוֹת, אַךְ עֲדַיִן

לֹא הִתְקַשַּׁרְתִּי לְאַף

מוֹרֶה לִנְהִיגָה.

בְּכָל זֹאת,

אוּלַי תָּבִינוּ לְלִבִּי:

שְׁנוֹת הַבֵּינַיִם שֶׁלִּי בַּפַּרְוָרִים

הָיוּ הַהֲפוּגָה הָאֲרֻכָּה בְּיוֹתֵר שֶׁלָּקַחְתִּי מֵחַיַּי.

עָבַדְתִּי, כָּתַבְתִּי, הוֹפַעְתִּי אֲבָל בְּעִקָּר,

יָשַׁבְתִּי וְצָפִיתִי בַּפָּנוֹרָמָה הַתְּחוּמָה,

שֶׁהִתְאַמַּצְתִּי לִרְאוֹת כְּבָבוּאַת עוֹלָם,

וְהִתְאַמַּנְתִּי בָּהּ עַל חֲלוֹמוֹתַי,

פְלִרְטַטְתִּי עִם מְנַהֵל הַסּוּפֶּר הַחַיְּכָן

וְעִם שָׁכֵן אוֹ שְׁנַיִם

עֶשְׂרוֹת פְּתָקִים עִם מִסְפְּרֵי טֶלֶפוֹן נִתְחֲבוּ לְיָדַי

וְשַׁרְשְׁרָאוֹת מַבָּטִים נִשְׂרְכוּ בְּעִקְבוֹתַי,

אָכַלְתִּי כְּשֶׁרָעַבְתִּי וּכְשֶׁלֹּא, כְּשֶׁאָהַבְתִּי וּכְשֶׁלֹּא,

עָרַכְתִּי סְעוּדוֹת מְדֻמְיָנוֹת

וּמִשְׁתָּאוֹת "עַל אֱמֶת", עַל פִּי רֹב לְבַדִּי.

דִּבַּרְתִּי עַל סֶקְס וְאֹכֶל בָּאֹרַח הֲכִי דָּשֵׁן,

מְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן, עַדְכָּנִי, פִּיּוּטִי שֶׁאֶפְשָׁר, וּבָרַחְתִּי

מִכָּל אֶפְשָׁרוּת מַמָּשִׁית, בָּאוֹטוֹבּוּס

הָאַחֲרוֹן

אֶל מִטַּת הַיָּחִיד שֶׁלִּי, שֶׁבַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית.

 

לֹא אַחַת דִּמְיַנְתִּי אֵיךְ מִשּׁוּם מָקוֹם בָּא אִישׁ יָפֶה בְּקָרוֹן מְמֻזָּג

וּמַצִּיל אוֹתִי מִמִּדְבַּר הַחַיִּים הֶהָבִיל.

אוּלַי לֹא מַמָּשׁ חָיִיתִי, אֲבָל חַיַּי נֶחְיוּ

וּדְמוּת אֵם רַחוּמָה, מְלֻוָּה בְּזוּג חֲתוּלֵי שָׁרֵת, גּוֹנְנָה עָלַי.

הָאִישׁ לֹא מָצָא אוֹתִי, וְלֹא בָּרוּר אִם חִפֵּשׂ, אֲבָל,

הִצְטַדַּקְתִּי פָּחוֹת וּפָחוֹת,

וְשׁוּב, בִּרְשׁוּת נְתוּנָה,

הִתְחַבַּרְתִּי אֶל טַבּוּרָהּ שֶׁל הָעִיר שֶׁאָהַבְתִּי

לְזֶרֶם הַחַיִּים הַסָּמִיךְ־הֶעָכוּר־הַבּוֹהֵק

וְכָל שָׁנָה מֵאָז – הִתְקָרַבְתִּי יוֹתֵר אֶל חַיַּי.