בן שמואלי

 

התרחשות ביערות הכרמל

​

“I consider anybody a twerp who hasn't read the greatest American short story, which is 'Occurrence at Owl Creek Bridge,' by Ambrose Bierce.”

​

Kurt Vonnegut

​

"מצטער," הוא אמר כשיצאתי מתוך הבגאז', "אני דווקא סבבה איתך, אבל אין ברירה, אתה יודע. אם אני לא אעשה את זה מישהו אחר יעשה את זה, ואז יעשו גם אותי, אתה יודע? אתה יודע, אתה יודע..."

היינו ביערות הכרמל. לא הבנתי איפה בדיוק, אבל ידעתי שאנחנו כאן, לפי הזמן שעבר שבין ההתנעה של המסחרית ועד שהיא עצרה. שמוליק החזיק את האקדח צמוד לגב שלי, כדי להזכיר לי למה אני כאן. הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב, נעולות בכלא של אזיקונים לבנים מפלסטיק. שמוליק החזיק ביד השנייה שלו את חפירה. זה הזכיר לי סיפור שהוא סיפר באחד הערבים הראשונים שלי במחלקה, איך הוא לקח מישהו ליער, ונתן לו לסחוב את האת. זה היה לילה בלי ירח ושמוליק חטף את האת בראש. הוא איבד הרבה דם ועד היום הוא סובל ממיגרנות חולניות. כנראה שהוא יסבול מהן כל החיים. ההוא ברח, אבל הם מצאו אותו, כבר בלילה הבא.

הלכנו הרבה, ובשבילים לא מסומנים, והלילה איחד את הכל למסך אחד גדול וחשוך, לג'לי סמיך שבקושי אפשר להתקדם בו. כל צעד צריך להיות מחושב, כדי לא להתיש את השרירים. שמוליק הולך לתקוע לי כדור בראש בכל רגע ואני דואג להתעייף. הראש שלו נראה כמו ירח מלא. הפרצוף שלו רצחני. הוא פקד עליי להפסיק להסתכל עליו ולהמשיך ללכת.

"אנחנו הולכים כבר שעה, שמוליק."

"אל תעשה חיים קשים, תמשיך ללכת."

"אבל יש איזשהו צפי?"

"צפי?"

"כן, מתי נגיע."

"אל תדאג, אתה לא תפספס את זה," הוא פלט פתאום, בטבעיות גמורה, צחוק נקי וחזר אחריי: "צפי..."

יערות הכרמל. מאז שהייתי קטן שמעתי את השמועות, אבל רק כשהתגייסתי גיליתי שהכול אמת. שכמות האנשים שקבורים באדמה הזאת מזינים את העצים של היער כולו. הבנתי שאני עומד להצטרף אליהם, להתגייס לפלוגות הדשן. שמוליק הוא הדליק סיגריה. הוא לא הציע לי. נזכרתי שהסיגריות שלי עדיין בכיס, ושאלתי אותו אם אני יכול לעשן אחת עד שנגיע.

"תעשן."

הדלקתי אחת והחזרתי את הקופסה.

"יש לי שאלה," הוא אמר.

"תשאל."

"זה היה שווה את זה?"

"זאת שאלה מתחת לחגורה."

"מצטער, אתה יודע, סקרנות."

"לא שווה למות בשביל כלום."

"זה הכול?"

"זה מה שיש לי להגיד."

"מה עם למות בשביל המדינה, למות בשביל המשפחה?"

"אין לי כוח לחרא הזה, שמוליק."

"טוב, בסדר. טיול שלך. אני פשוט אוהב לדבר קצת, זה מעביר את הזמן יותר מהר."

הבנתי אותו אבל גם לא הבנתי. זה היה מצב היחסים בינינו. תמיד הנחתי שההתנהגות הזאת קשורה לפציעת הראש שלו.

"אפשר לדבר, אני פשוט אומר ש..."

"הנה. הגענו. פה אתה מתחיל לחפור."

זרקתי את הסיגריה על הרצפה ומעכתי אותה בלי לראות אותה. קיוויתי שאולי פיספסתי, והיא תידלק ותבעיר את כל ההר. אבל הלילה היה קריר. לא היה לזה סיכוי. כשלקחתי את האת מתוך היד שלו ראיתי את הפחד בעיניים שלו, את הטראומה ממה שכבר קרה לו וימשיך לקרות לתמיד. הדברים שקורים לך במחלקה הזאת נשארים איתך שנים, לפעמים כל החיים, וגם זה רק אם החיים נמשכים מספיק זמן כדי לדעת. הראש של האת היה בצורה של עלה שחור בקלפים. תקעתי אותו עמוק באדמה, שמשום מה הייתה הרבה פחות קשה ממה שהיא נראתה.

המחלקה. פעם, החלום היחיד שלי היה להגיע למחלקה. להיות מישהו, להיות משהו. לקבל את הסיכה המיוחדת, עם הדרקון הסיני, ולדעת שזהו זה, שהסתדרתי לכל החיים, שאף אחד לא יכול לדבר איתי מלוכלך יותר לעולם. הכול יופי, אלא שהם לא מספרים לך בהתחלה שאתה עומד לבצע כמה פשעים ממש חמורים, ועוד יותר גרוע, שאם אתה נופל, אתה נופל לבד. "בטח," אני יכול לדמיין את הסא"ל הנוכחי, מי שהוא לא יהיה, "זה בלתי נתפס ליצור תגובת שרשרת שתפגע בביטחון המדינה, רק כי חייל אחד פישל."

הכרתי כמה חיילים כאלה; חלק מהם עדיין חיים, אבל לא במצב לדבר. לא אחרי שהם איימו ליצור תגובת שרשרת. צחוק הגורל שתפסתי את המקום שלהם. ושמוליק, שמוליק הבנזונה שהתעלל בי בשבוע הראשון, שמוליק שנשבעתי לקחת אותו לטיול ביער פעם אחת בעצמי, דווקא את המזדיין הזה קיבלתי בתור מלווה לעולם המתים.

"שמוליק," אמרתי מתוך הבור, שהגיע לי בקושי עד לברכיים, "אני חייב סיגריה, שמוליק."

"מה סיגריה עכשיו?" הוא כיוון את האקדח למצח שלי בלי לדרוך אותו. הוא הזיז אותו ימינה ושמאלה ועקב אחריו עם עין אחת עצומה, כמו איזה צלף בסרט ישן. הוא השתעשע.

"קשה אחי," אמרתי שוב, והשתדלתי לא להישמע מתחנף מדי.

"בסדר," הוא אמר, "זה מספיק עמוק. לא אכפת לך לישון מקופל, נכון?" הוא חייך והפעם דרך את האקדח. עצמתי את העיניים, עצמתי חזק.

"אימא!!!"

קול של ילדה.

"אימא, יש פה אנשים, אני לא יכולה לעשות פה!"

נביחות חזקות ובריאות של כלב שנשמע גדול עקבו אחרי הקול שלה. שמוליק הסתכל עליי ולא אמר כלום. האקדח קפא ביד שלו, שקפאה באוויר, שקפא ביני לבינו. יצאתי מהבור בשקט, בזהירות, ובעיקר בלי להוריד ממנו את העיניים. הכלב כבר היה לידי ורגע אחריו הגיעה גם הילדה, ואחריה אימא שלה, שהתנשפה כמו אחרי צליחת הכינרת. וככה, סתם, ההוצאה שלי להורג נדחתה בזכות ילדה קטנה שפחדה להשתין בטבע. הם הזמינו אותנו להצטרף לארוחת הלילה, שהתאחרה להם בגלל שנתקעו בדרך. הם באו כל הדרך מתל אביב. שמוליק סינן לי שאם אני אומר מילה, הוא רוצח את כל המשפחה.

"חבר שלך, הוא לא רעב?" טל, האבא, שאל אותי והתכוון לשמוליק. הוא לא הוציא מילה מהרגע שהתיישבנו, רק טחן סיגריות בקצב של מדורה. אני דחפתי לתוך הפה את כל התפוחי האדמה והבשר שהצלחתי להעמיס לצלחת הפלסטיק החד פעמית שקיבלתי מעינב, האימא. ישבנו עם האנשים הנחמדים האלה בקושי חצי שעה, והם כבר הציגו את עצמם בשמות שלהם וחלקו איתנו את האוכל שלהם.

"חבר שלי? לא לא, הוא בסדר גמור. הוא לא אוכל בשר."

שמוליק הרים עליי את הגבות הכבדות שלו, והרגשתי שכל המשקל שלהן נופל עליי, כל הדרך מגן עדן.

"תפוחי אדמה?" עינב הציעה לו, אבל הוא לא הגיב. חיכיתי רגע לפני שחטפתי אותם לצלחת שלי. המשכנו לאכול בשקט עוד כמה דקות, עד שנגמרה לשמוליק הסבלנות.

"טוב!" הוא הכריז וקם בבת אחת, "היה באמת יופי אבל אנחנו באמת, באמת באמת צריכים ללכת..."

טל בחן אותו טוב טוב: "מה אתם עושים פה בכלל, באמצע הלילה בלי ציוד?" הוא שאל אותו, ולא ידע שעדיף היה לו לסתום ולהתפלל.

"סתם, הלכנו לאיבוד," שמוליק זרק בגימגום. הוא לא יודע לשקר. זאת הבעיה שלו.

"איפה המכונית שלכם?" עינב שאלה ומיד הציעה לתת לנו טרמפ אליה.

"אין צורך בזה," שמוליק שוב גימגם, והעיניים שלו התכסו ברשע. ראיתי אותו, מתכוון להכניס את היד לתוך הכיס, וידעתי שהוא עומד לשלוף את האקדח ולרצוח את כל האנשים המסכנים האלה.

"תודה רבה, אבל זה ממש פה, קרוב," התערבתי ותקעתי בעינב שתי עיניים גדולות, שידעו טוב מאוד מתי אסור להן למצמץ. שמוליק הוציא את היד מהכיס והסתכל עליי בזמן שעשיתי בשבילו את העבודה.

"אתה בטוח?" טל שאל, וזרק מבט אחורה, אל האוהל שהבת שלו ישנה בו, מכורבלת עם הכלב העצום.

"טוב, נמאס לי מזה!" שמוליק התחמם בבת אחת, והאקדח כבר היה בחוץ, אלא שגם הכלב. הכלב הסתכל עליו והוא הסתכל על הכלב. שניהם אפילו לא שמו לב ללהקת התנים שהספיקו להקיף אותנו. בבת אחת, שני תנים קפצו על הכלב, בזמן ששניים אחרים הסתבכו עם האוהל, שטל הגן עליו בגופו. תן אחד, גדול יותר מכולם, התענג על שאריות הבשר שבצלחות החד פעמיות. שמוליק ירה פעמיים, והלהקה כולה התפזרה ונבלעה בחושך.

"אתה רואה?!" הוא צעק עליי וירה בשני ההורים, ואז בילדה. הוא לא ביזבז כדור על הכלב. ממילא הוא היה במצב גסיסה. הוא יילל קצת ואז נגמר.

 "אתה רואה מה קורה כשמתערבבים עם אזרחים?!"

אבל כבר לא הייתי לידו. ברחתי כמו התנים, דרך המסך השחור של החושך.

רצתי בטירוף, נשרטתי בפנים ממיליוני ענפים, ועצרתי רק כשהייתי בטוח שהשמן הזה לא יצליח להשיג אותי. למזלי, המקום שעצרתי בו היה קרוב לנחל. מספיק קרוב כדי שאשמע את הזרימה ואדע ללכת בעקבותיה. ואם אלך בעקבות הנחל גם אגיע אל הים, אל החוף הבטוח, רחוק מהר המוות הזה. אחרי חמש דקות של הליכה עיוורת בחושך מצרים, מצאתי את הזרם הקפוא, ושתיתי מהמים ושטפתי את הפנים, ובכיתי, כי בגללי נרצחה משפחה. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי נותן לו לרצוח אותי בבור וזהו. לא, אם הייתי יכול, בכלל לא הייתי מתגייס למחלקה הדפוקה הזאת. ישבתי על גדת הנחל, מוסתר בתוך עץ חלול חלקית, וחשבתי על דרכים לשנות דברים שכבר קרו מזמן. זה מה שעשיתי עד שהגשם התפרץ על הרכס בכעס אלוהי וגרם לנחל לעלות על גדותיו. לא קלטתי את זה בזמן; הייתי שקוע מדי במחשבות. כשניסיתי לברוח החוצה כבר הייתי לכוד בבוץ, והדבר היחיד ששיחרר אותי ממנו היה זרם עצבני שלקח אותי רחוק מהגדה, רחוק משמוליק ומהחיים שהכרתי בשלוש השנים האחרונות.

 

הזריחה הצהובה העירה אותי על גדה אחרת. הרגשתי כאילו הקרניים שהיא שולחת מפשירות אותי, מנקות אותי. פתאום רצה אליי כלבה, די דומה לכלב שהתנים טרפו רק לפני כמה שעות. היא ליקקה את הידיים שלי ואת הפנים. דרך הלשון שלה הרגשתי כמה גדלו הזיפים שלי מאז שהם תקעו אותי בבור של המפקדה. שלושה ימים הייתי שם, עד ששמוליק הוציא אותי, רק בשביל לדחוף אותי לתוך הבגאז' של הסובארו המבצעית. הזמן זורם בצורה מוזרה: רגע אחד הוא אילם ואיטי, ואז בבת אחת הוא הופך לגל צונאמי אכזרי. ניסיתי להתיישב אבל כאבו לי הצלעות. הכלבה דחפה אותי עם הראש שלה, עודדה אותי לשרוד את הכאב. לקח לי כמה רגעים לעמוד על הרגליים, אבל כשעשיתי את זה היא קישקשה בזנב ונבחה בהתרגשות. בזמן שהיא עשה את זה, הגיע בריצה גבר עבה עם שיער קצר וכסוף. הוא לבש ג'ינס בהיר וחולצת פלאנל אדומה, משובצת בריבועים כחולים. הוא נעל מגפיים שחורים וכבדים, וגם היה לו רובה ביד. הוא הניח אותו על הרצפה כשהוא ראה שהכלבה, שהייתה שחורה, לא הפסיקה לרקוד סביבי כאילו שהייתי ספר תורה.

"יוקי!" הוא קרא פתאום, והכלבה נדרכה וטסה אליו כמו חץ.

"אתה בסדר?" הוא שאל אותי והרים את הרובה מהרצפה.

"התעוררתי פה, הרגע..."

"אתה פצוע?"

"כואב לי, אני לא יודע..."

"אבל אתה יכול ללכת?"

"נראה לי שכן..."

"אז בוא אחריי."

צעדנו בערך קילומטר עד שהגענו לחווה גדולה, שהזכירה לי חוות מסיפורי ילדים ישנים. היה לה גג אדום, קירות לבנים, לול תרנגולות ולפחות עשרים ערוגות. זה מה שהספקתי לקלוט במבט ראשוני. הוא נכנס פנימה והשאיר את דלת הרשת פתוחה. נכנסתי אחריו. הוא הוביל אותי לחדר עם מיטת יחיד קטנה ואמר שאני יכול לנוח פה בינתיים, עד שהאוכל יהיה מוכן. לא רציתי להירדם, אבל משהו בי סירב להתנגד. העיניים שלי נסגרו כשהבית התמלא בריחות מנוגדים וצבעוניים של תבלינים טריים, טובים.

 

בהתחלה טעיתי וחשבתי שהיא מלאך – ממש מלאך, אמיתי. זה קרה בגלל שראיתי אותה מסדרת לי את השמיכה, בדיוק כשהתעוררתי. הקורים הצהובים של השינה גרמו לחדר להיראות כמו מכרה זהב. הזזתי את הרגל והיא נבהלה.

"אתה ער!"

היא הציגה את עצמה: אילנה, הבת היחידה של האיש שהכניס אותי לתוך הבית שלו. כמות המחשבות הסוטות שטסו בתוך הראש שלי חרגו מכל הנורמות שהכרתי. היא הייתה כל כך יפה.

"האוכל עדיין לא מוכן," היא אמרה.

"זה בסדר, אני עדיין לא רעב."

היא ניסתה לומר משהו, אבל עצרה את עצמה.

"מה, אילנה?"

"רציתי לשאול משהו, אבל אתה תחשוב שאני ילדונת."

המחשבות התפוצצו כמו זיקוקים.

"אני מבטיח לך שלא,  מה רצית לשאול?"

"רציתי לשאול אם אתה אוהב לשוחח."

"לשוחח?"

"כן, לשוחח."

"אולי עוד נגלה," אמרתי לפרצוף העדין שלה.

היא צחקה. אחר כך היא סיפרה לי על כל דבר שאי פעם התעניינה בו. לא היו הרבה כאלה, ויצא שאני הייתי הדבר הכי טרי ברשימה. היא התעניינה בי. כשאבא שלה פתח את הדלת הכפרית הכבדה, היא קפצה ברגע מהמיטה, ועמדה לידי בטבעיות מוחלטת, כאילו זה מה שהיא עשתה מאז ומעולם.

"אילנה, אני חושב שהאוכל מוכן, את מוכנה לבדוק?" הקול שלו היה מוכתם במבוכה וניקוטין.

"מיד, אבא."

היא הלכה. נשארנו לבד. הפצוע שזקוק לטיפול, והאבא המגונן, שיכול גם לחנוק סוס עם הידיים העבות שלו.

"אילנה ילדה טובה," הוא אמר, והוסיף בטון עמוק אחרי מחשבה: "שמורה."

"שמורה? למי?"

"לאף אחד, עדיין" אבא שלה תקע בי עיניים ריקות. "אני אילן, דרך אגב. עוד לא הכרנו."

"אילן," אמרתי והתיישבתי במיטה. כל מה שרציתי באותו רגע היה להשתין, להשתין כמות של נוזל שתחיה באר יבשה. "אילן ואילנה."

"נכון."

"אילנה ואילן..."

"יש בעיה? ומה איתך, לך אין שם?"

"יש לי."

"אתה צריך שם אם אתה מתכוון להתחתן איתה."

"להתחתן איתה?!"

"הלוא זה מה שאתה רוצה, לא?"

"אולי, אני לא יודע..."

"ולא רק שם, אתה צריך גם לחיות כדי להתחתן!"

"מה?" התנערתי בבת אחת.

"מה מה?" הוא הדליק לעצמו סיגריה, צחק צחוק רובוטי והשתעל. "מה, כמו איזה בוק! הרי אתה מת, איך תתחתן איתה?"

"מת?!"

הוא דפק על הברך שלו וצחק, וצחק.

ידעתי שזה היה קל מדי; הצחוק האכזרי שלו המשיך להדהד בי גם כשכבר הייתי שוב בתוך הבור הרדוד. שמוליק סחט את ההדק עד למקסימום האפשרי, עד שנפלתי במקום, מגויס טרי לפלוגות הדשן, מקופל לתמיד.