בן שמואלי

 

​

מחליף, שוער מחליף

​

דקה שישית, וכל מה שאני מרגיש זה את הדלילות שביציעים. שני יציעים מעפנים שמתמלאים רק ברגעים הכי קשים או הכי טובים, וכאלה יש בקושי. למדתי להכיר אותם בשלושת העונות האחרונות. הרבה זמן לחשוב יש על הספסל, ואני מחמם אותו טוב. אני מחמם אותו עד שהוא מתבשל. כשזה קורה, אני מוריד את כפפות השוער העבות, שסוגרות לי על הפרקים בכל משחק משריקת הפתיחה ועד לשריקת הסיום, ומאוורר את כפות הידיים שנעשו מסריחות ולחות. אבל זה לא המצב העונה, ובניגוד גמור לרצון הברור שלי, להישאר על הספסל, להרוויח את המשכורת תמורת אימונים ולחכות לפרישה – אברבנל המסכן נפצע לחודש בשני מקרים שונים. בגללו הייתי חייב לעמוד על הדשא, ועוד לקיים את כל המנהגים ההם שניסיתי למחוק מחיי: למשש את המשקוף, לזרות מלח על הקורות, לעקור קצת דשא ולפזר אותו באוויר. שבועיים בתחילת העונה, ועוד שלושה באמצע ינואר. זה היה חבל. המחליפים אוהבים לשבת לידי, ואני אוהב לשבת לידם. יש משהו מאוד מוזר במראה של ספסל בלי שוער מחליף. אבל זה המצב של הקבוצה העונה: אם גם אני נפצע, אין מי שיחליף אותי. אולי בגלל זה אני לא נפצע.

המחליפים הם בעיקר צעירים ממחלקת הנוער, כאלה שחולמים להפוך למפורסמי כדורגל, לא לשחקנים. לפעמים הם מזמינים אותי לשבת איתם במקומות שגם לפני עשור הייתי שומר מהם מרחק. אני תמיד מודה להם ומסרב. וואללה, לא חושב שזאת דוגמה אישית טובה לשבת איתם מסביב לנרגילות, לאלכוהול ולבחורות. קודם כל שיעשו משהו בקריירה, שירוויחו את הזכות להתנהג ככה. מה כבר הם הספיקו? לפעמים הם עולים להתחמם, ומדי פעם גם נכנסים. אבל אני אוהב את הצעירים, בסך הכל. לפחות את אלה שבאים להתייעץ לגבי העתיד שלהם. אני אוהב כנות, אבל עוד יותר אוהב שמשתדלים. זה מה שהכי מטמטם אותי כרגע, כשהשופט שרק כבר מזמן לבעיטת הפתיחה והקבוצה הולכת אחורה במקום לדחוף, והמאבק על מרכז הטבלה עלול להיפתח. תתעוררו על עצמכם! אני תופס את עצמי צועק, ומיד חוטף פרצוף מאיים ממישה, עוזר המאמן שהצטרף בתחילת העונה. הוא קשוח, אבל הוגן. חרזי העיף את עוזר המאמן הקודם שלו, שמעון, בגלל שהדליף לתקשורת. בשיער קצוץ וסיגריה דלוקה הוא עומד רחוק מהספסל וצמוד אל הקו, מצליח להסתנכרן עם תנועתו של ליברמן באגף ימין, ונובח עליו כמה מילים. ליברמן מהנהן בפחד. הוא תמיד נראה מבוהל, עם עיני העגל האלה שלו. כמו ילד מסכן. בקצב הזה, בעונה הבאה הוא ישחק בלאומית.

מישה קורא לי, מצביע לעבר השמיים ושואל מה אני חושב. ענני גשם, אני אומר. כן, הוא עונה ומסתובב וקורא לבן שבת, האפסנאי שלנו. נעליים, הוא צועק עליו, דחוף נעליים. ועוד סט בגדים לכולם. בן שבת מסתכל עליי ואז על מישה, ושואל: מה, גם לקובי? אבל נשאר בלי תשובה, כי שניהם מפנים את המבט אל אברבנל, שבדיוק התרומם גבוה ותפס כדור שאיים לסכן את השער. יופי אברבנל! בשקט, בביטחון! חרזי צועק. אחלה גבר, אברבנל. באמת מגיע לו להיות שוער ראשון של הקבוצה. איך שחשבתי את זה, חטפנו גול. נראה לי שתמיד הייתי מנחוס. אברבנל נחת רע אחרי ההדיפה הכושלת, שלא מנעה מהכדור לקרוע את הרשת. הפרצוף שלו מעוות מרוב סבל. אני יכול ממש להרגיש את הכאב שזורם בכתפו הימנית. אני יכול ממש לראות איך הוא מחזיק אותה, לשמוע אותו מקלל את כל העולם כולו. קצת מוזר להגיד, אבל לרגע אני מרגיש שאנחנו אחד.

 

מאחדים אותנו הדשא הרטוב כמו שיער מרוח בג'ל. התספורת של אברבנל גורמת לו להיראות כמו איזה פטרייה מטוגנת. הוא קם על הרגליים, עטוף באפודת שוער כתומה, אפורה וכחולה. הוא לובש את זאת שיש לה שרוולים ארוכים. מספר 13 חקוק על גבו בשחור, בשביל מזל טוב. המספר ממוסגר בקו לבן ודק, ומתחתיו הספונסר שלנו, חברת האינטרנט המסריחה הזאת. אפילו ראוטר לא קיבלנו מהם. פתאום רעם חזק. הגשם פוגע במגרש המוזנח כמו שאוהדים זקנים, האחרונים שנשארו מאחור, משליכים חזיזים ואפילו לא מכוונים. אני אוהב את רימוני העשן, למרות שבגללם שהקבוצה מקבלת עונשים וקנסות. לא לכל דבר בחיים יש מחיר - אבל מרגע שזה תומחר, זה מותר. בסוף, מישה עונה לבן שבת: תביא, בטח תביא גם לקובי, מי יודע מה יהיה. אני מחייך. גשמים של סוף האביב, אני אומר לו. דברים לא מוסברים שאין צורך לתאר. הוא תוקע בי מבט מוזר ומתרחק לעבר חרזי הצרוד.

דקה ארבעים ותשע, וכבר הלכו לנו ארבע דקות מאז תחילת המחצית השנייה. אם תשאלו אותי, הגשם האט את הקצב, הוריד הילוך ונחלש. הסגנון ההרסני שלו הפך לטפטוף אלגנטי. עכשיו הוא טיפות שקופות ודקיקות. עכשיו הוא מסתלסל אל הדשא מתוך השמיים, שמשחימים כמו אטריות חיוורות, חסרות רוטב. הרוטב של הילה, הילה. הרוטב. אני לא חושב שאני צריך לחשוב עליה, בטח לא עכשיו. שרפנו ארבע דקות, ועדיין לא עשינו שום דבר בעניין הפיגור. אנחנו חייבים גול, כל גול, שיהיה טעות, שיהיה עצמי, שיהיה "היה אמור להיפסל אבל אושר". בכלל לא אכפת לי איך. אין בונוסים על הפסדים. בקיצור, למרות שאברבנל קם מהקרשים, הוא ממש לא במיטבו. יש חוסר שקט בתנועות שלו, כאילו הגשם שטף ממנו את הביטחון. כבר שמעתי את חרזי ומישה מתלחששים. החוזה שלו פג תוקף ביולי, ולא בטוח שהוא יקבל אחד חדש, לא עם כל הפציעות וחוסר היציבות. עסקנים מגעילים, חזירים נצלנים. אני מעדיף להסתכל אחורה, לא לנעוץ מבטים בשוער בזמן שהוא מאבד את הפרנסה שלו. אני רואה את היציעים דרך שכבת זכוכית שמחזירה לי חלקים מההשתקפות שלי. זה כאילו טבעתי ונטרפתי בתוך מראה שבורה. עכשיו אני רואה את היציעים, ועכשיו את העיניים שלי, שחורות כמו שיירת נמלים. עכשיו אני רואה פרצופים מכוערים, עטופים בחולצות פסים כמו זברות מטומטמות. עכשיו אני רואה את הגבות שלי. הן חדות ואפורות ומוקפות קמטים קטנים. בעצם, הן רצף של סדקים שראו מספיק הפסדים.

ואני תקוע במחשבה חסרת חשיבות: איך בכלל היה מזג האוויר בעונה הקודמת? גם האביב שעבר היה כזה גשום וסוער? זה הגיוני בכלל, באמצע אפריל? איזו סיבה יש לי לא לזכור את מה שהיה לפני, בסך הכל, שנה? גם לאבא שלי זה קרה. הוא התחיל לשכוח דברים. לפני שהוא מת הוא חשב שאני אחיו הקטן שמת בתאונת אימונים, כשהגיע לשלב האחרון בצנחנים. עד שזה קרה, כלומר שהוא התחיל לחשוב ככה, הוא האמין בכל הכוח שאני אהיה פליימייקר יהלום כמו קרלוס ולדראמה. אהבתי את הבן אדם, אבל לא היה לו מושג מי אני.

ליברמן!!! חרזי צורח. ליברמן עוצר, מפוחד כמו תמיד. הוא מסתכל על המאמן שלו. חרזי מצביע על מספר 10, שעומד כמה מטרים משם ומגרבץ. ליברמן מהנהן כמו כלב תקיפה חסר מוח, רץ אליו ושומר אותו קרוב, אבל לא מדי קרוב.

זיו!!! חרזי שואג. זה מצחיק, אני חושב. לצרוח את שמות השחקנים לא יהפוך את התוצאה. אפילו לא יקרב אותנו לשער שוויון. אבל אני לא הולך לומר לו את זה. אני, משלמים לי כדי לחמם ספסל, לסתום חור פה ושם. זיו התקרב אל הקו באיטיות של נידון למוות וספג את הנזיפות. נעלי העור השחורות של חרזי מבריקות כשהוא מסיים איתו ומשקיף עליו, משגיח כשהוא רץ חזרה לעמדה שלו בקישור האחורי. תוך כדי תנועה הוא מצליח להפסיד עוד כדור לאחד מהם, שדוהר עכשיו למתפרצת נוספת. הנה, אני יודע. הנה הגול השני.

הרי מי כבר יכול לשנות את זה? מבט אחד ימינה, מבט שני שמאלה. מה אני רואה? ילדים טובים, סך הכול. באימונים הם בסדר, כמעט טובים. אבל לעלות עכשיו, להציל את המשחק? לא, רוב הסיכויים שלא. אני מצחיק את עצמי, שוקל את האפשרויות בכובד ראש כאילו היא שלי, ההחלטה איך להמשיך. שאגות האוהדים מעירות אותי בחזרה לספסל המציאות. אני מספיק לראות את אברבנל מזנק ומצליח לאגרף את הכדור המלוכלך, מסומן בפסים חלקים של בוץ, רחוק לעבר החצי השני של המגרש. כולנו קורבנות של כושר לקוי. לכן הם מנצלים את ההרחקה כדי לקחת אוויר לנשימה. ובגלל זה, כנראה אף אחד מלבדי לא שם לב לאברבנל ששוכב בעליבות על הדשא הרטוב, ההרוס. אני שוקל האם להגיד למישהו, אבל הפרצוף המאיים של מישה סותם לי את הפה לפני שאני פותח אותו. עכשיו הוא רואה את אברבנל, ונותן את ההוראה לצוות הרפואי של הקבוצה: ד"ר מרקוס, שאנחנו לא בטוחים אם הוא רופא אמיתי. ארנון המסז'יסט, פנסיונר וחולה הימורים שלא יכול לוותר על ההכנסה. ואלדד המע"ר, שמתנדב פשוט כי הוא אוהב את הקבוצה. הם מתקרבים לאברבנל, שמרוח על הגב שלו כמו איגואנה מתה. כשהם מגיעים אליו הגשם שותק כמעט לגמרי. מנחוס, כמו שאמרתי. אני מנחוס מגעיל. אני לא רוצה לראות מה קורה, אז אני מתעלם.

מישה מגניב אליי מבט מסתורי, בלי לסובב את הראש כולו. העיניים שלו עליי וזה מרגיש כמו דקירות פטיש במח העצם. קובי! הוא קורא לי. אני קם להתחמם, ומצליח לשמוע את שארית הוויכוח שלו עם חרזי. שיספיק כמה שיספיק! חרזי אומר, זה עדיף מכלום. כן, מישה מחזיר לו, ואז גם הוא יפצע לנו, ואז מה יהיה? אבל חרזי כבר החליט. בזמן שאני מתחיל ריצה קלה, החולצה הצבעונית של אברבנל הולכת ומתמזגת עם הבוץ המכוער, עם גושי הדשא הלחים. החודשיים האחרונים על הספסל היו טובים, אבל דברים טובים לא נמשכים. הראל אוחנה, בחור טוב שהגיע כשחקן חופשי בינואר, נותן לי את בקבוק המים שלי. אני מסתכל עליו - הוא מחייך, השיניים שלו לבנות מדי. הוא עושה להן הלבנה כל חצי שנה, ככה הוא סיפר לי כשישבנו פעם אחת במועדון של סימון. באותו לילה גם ראיתי את הסטיקר שמודבק להונדה השחורה שלו: לחיות זה זול, פוזה זה יקר. יאללה, דוואי, מישה אומר לי, תסיים מתיחות אחרונות. אני מרים את הבקבוק הכחול. עוד שנייה, עוד נשימה. ואז אני מוצץ ממנו לגימה אדירה וזורק אותו לכיוון הספסל. הראל מחייך, אבל אני יודע שבפנים הוא מת. הוא כבר לא ישחק השבוע. החילוף השלישי הוא אני.

דקה שמונים ושמונה, ואני מרגיש כאילו נשברתי לשתיים: חצי ממני נשאר על הספסל, וחצי עלה במקומו של אברבנל. זה לא הדבר הכי טוב להרגיש כשאתה אמור להיות במצב של ערנות מקסימלית. כשאתה אמור לתת לרפלקסים שלך לתפוס פיקוד ולהגיב לאירועים פתאומיים. כשאתה אמור להיות החומה והעוגן של החברים שלך, שהפכו ברגע להיות תלויים בך אפילו אם היו מעדיפים להיות תלויים במישהו אחר. זאת הפסיכולוגיה של השוער המחליף, ככה הילה הייתה מגדירה את זה, זאת נפשו של אדם שבחר להימנע מאחריות באופן גורף, מתוך ידיעה שברגע אחד, לגמרי בלתי צפוי, יכול כל משקל העולם להתהפך ולנחות על כתפיו. אבל הילה כבר לא תגיד לי דברים כאלה, כי הילה מגדירה עכשיו הגדרות אחרות לאנשים אחרים. אני מניח שלא דיברנו איזה חצי שנה. חצי שנה, אולי שבעה חודשים. הזמן ממשיך להתקדם, הכדור ממשיך להסתובב. הכדור שלנו, עדיין לבן, עדיין בוצי, עושה את דרכו לכיוון הרחבה. אברבנל המסכן, שהיה אמור להיות שוער מחליף במשחק הנבחרת הקרוב, ועכשיו נפצע, מסתכל עליו מהספסל ורואה, בפעם הרביעית מאז שהחלפתי אותו, את מלול, כהנוב וזבידאת, דוהרים לכיווני, מסתערים על הרחבה.

בשביל מה להתאמץ בכלל? מלול בעט החוצה, כבר פעמיים. בין שתי ההחמצות שלו הצלחתי להדוף בעיטה חופשית של זבידאת, בועט מצוין שיודע להשחיל את הכדור בין החיבורים. אבל מה זה בכלל משנה? התוצאה היא אותה תוצאה, והפסד 1-0 מעורר גאווה בדיוק כמו הפסד 2-0. אני שומע את חרזי שואג בניסיון להתגבר על הגשם, שהתחזק בחצי השעה האחרונה: ליייברמן! ליברמןןן!!! אבל ליברמן כבר לא שומע, או לפחות עושה את עצמו לא שומע. העננים עדיין שחורים ומאיימים, אבל משהו בעיני העגל שלו שונה עכשיו. נראה שהתעלמות ואדישות תפסו את מקומה של החרדה הכללית שהוא תמיד משדר. התבגר, כנראה. אולי דווקא היום ודווקא עכשיו הוא מצא זמן להתבגר. הוא ממשיך לרוץ על הקו שלו, עם מספר 12 על הגב. החולצה שלו שחורה מרוב שהיא רטובה. מיואש, חרזי עובר אליי: קובי!!! אני שומע אותו כאילו הוא בצד השני של העולם. קובי, תתעורר!!!

אבל אני לא רוצה להיות ער. אני רוצה לנוח, לחזור לנוח על הספסל. קר לי, ומחר אני אמור לחגוג יום הולדת. משהו באוויר מריח רע. אולי זה הסוף, אולי זה הבוץ. בינתיים זבידאת  שבר עם הכדור ימינה ועבר בקלילות את עופר, עופר סוויסה שצעיר ממנו בכמה שנים טובות, ועכשיו הוא מחליט לנסות הגבהה לרחבה. אני קולט בזמן, מבעד למפלי הסערה שנופלים על המגרש ואפילו מצליח לראות את מלול עושה צעד נוסף, קריטי לתוך התיבה. אף אחד לא עליו: הוא לבד לגמרי. איזה הפקרות, כמה טימטום. זה מזכיר לי את הדירה שהפילו עליי לחלוק עם ברונו הברזילאי, ואני מתעצבן עוד יותר. בשביל מה, בשביל שחקן מיותר שהחמיץ כבר שני שערים בטוחים, אחד במחצית הראשונה והשני אחרי שנכנסתי. אני מצליח לתפוס את מתן במבט, צועק ומצביע: החור! החור! קח כבר את מלול!

מתן מהנהן בריקנות ונצמד למספר 10 שלהם. כדור הרוחב של זבידאת כבר באוויר כשמלול מתכונן לזינוק ונגיחה, ומחליק כמו שחקן תיאטרון. האמת, אני לא בטוח, אבל יכול להיות שמתן הפיל אותו ברחבה. אני תופס את הראש בכפפות, אפילו שהן רטובות. לא אכפת לי שהפרצוף מתלכלך, לא אכפת שאני מורח את עצמי בפסים מחורבנים של אכזבה. השופט שורק ומצביע על הנקודה הלבנה. בערך אלף אוהדים אויבים, שהגיעו בגשם למשחק חוץ, שואגים ומוחאים כפיים. כשאני מסתכל לכיוון הספסל אני רואה את מישה מחייך באירוניה. הוא אומר משהו לבן שבת. אחר כך בן שבת פונה לחרזי ואומר לו משהו. ואז חרזי מרים שוב את הקול שלו, שכמעט ונגמר לו. הקול עולה מתוך נעלי העור השחורות, יוצא מתוך המעיל השחור העבה שבקושי עוטף את הבטן שלו ופורץ מתוך הגרון המגולח והמגורה באדמומיות. הוא שואג את השם שלי, קורא לי לבוא ומדגיש בידיים הענקיות שלו. בזמן שלוקח לי להגיע הוא מדליק עוד סיגריה.

כולם מתכוננים לפנדל שכנראה יגמור את המשחק. אני מקבל מבן שבת כפפות חדשות ויבשות. אני בוחן אותן מכל הכיוונים: מבחוץ הן כסופות, והצד הפנימי מכוסה במיליוני נקודות, עבות וצפופות שנראות ומרגישות כמו ספרי הברייל שקניתי להילה, כשהמחלה לקחה לה את הראייה. זה הכי טוב שיש, בן שבת אומר בזמן שהוא עוזר לי להלביש את הכפפה השנייה על יד ימין. באלה משתמש איך קוראים לו, השוער של יובנטוס, תדע לך. זה מעודד. חמוש בכפפות השוער של יובנטוס אני רץ בחזרה אל השער, ומתמקם בדיוק במרכז. הכדור כבר על הנקודה הלבנה, ומאחוריו כהנוב, שחיכה בסבלנות. איך שחזרתי הוא לקח חמישה צעדים אחורה. כמעט ואף אחד לא מסתכל. מי שכן, מסתכל כי אין לזה משמעות. אני מותח את ידיים לצדדים, כמו שלימדו אותי בילדים. עושים את זה כדי להגדיל את הגוף ולבלבל את האויב, כמו שנחש קוברה עושה, בעיקר אם הוא מוקף בחיות טורפות. השופט שורק, וכהנוב מתקדם אל הכדור. אני מסדיר את הנשימה, מאט אותה וסופר: צעד ראשון, צעד שני. אני עוצם עיניים, בכלל כבר לא בטוח אם זאת דמעה שקופה שזולגת ממני, או טיפה מלוחה שהסתננה לגשם. צעד רביעי, צעד חמישי. דממה, בעיטה.