אירן דן

 

​

לאורך הדרך

 

בָּאוּ הַמַּלְבִּישׁוֹת

לְהַסְתִּיר פְּגָמִים וּסְדָקִים שֶׁעַל גּוּפִי,

הִלְבִּישׁוּנִי בְּבַדֵּי מֶשִׁי רְקוּמִים

בְּתוּתֵי עֵץ

 

בָּאוּ הַסַּנְדְּלָרִים, לַעֲטֹף רַגְלַי

מִפְּנֵי הַקּוֹצִים וּכְאֵב הַשְּׂרִיטוֹת,

תָּפְרוּ לְרַגְלַי נַעֲלֵי עוֹר

 

וּבָאוּ עוֹלְמוֹת הָאַהֲבָה

בְּאֵין גָּדֵר אוֹ חוֹמָה,

שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים שׂוֹחֲקִים יַחְדָּו

 

וּבָאוּ גַּם, עוֹלְמוֹת הַפַּחַד

וְהַכְּאֵב

 

וִילָדִים אֲשֶׁר יָשְׁבוּ תַּחַת עֵץ אֱגוֹז הַמֶּלֶךְ

הוֹשִׁיטוּ יְדֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת אֵלַי

לְלַטֵּף אֶת פָּנַי,

קָרְאוּ בִּשְׁמִי, קָרְאוּ לַמֶּרְחַקִּים

אֶל הָרוּחַ הַגְּדוֹלָה

 

מֵעֵת לְעֵת הֵגִיחַ נָהָר צַר

לִרְחֹץ בּוֹ.

 
 

***
 

אֲנִי הַיַּלְדָּה הַשּׁוֹתֶקֶת

שׁוֹתֶקֶת מַחְשָׁבָה אַחַר

מַחְשָׁבָה

שׁוֹתֶקֶת אֶת נָכוּת אִמִּי

אֶת גּוּפָהּ הַמְּשֻׁתָּק

 

שׁוֹתֶקֶת שֶׁאִמָּא לֹא תָּמוּת בַּבֹּקֶר

לֹא תָּמוּת בַּלַּיְלָה

שֶׁאִמָּא לֹא תָּמוּת

בְּאַף לַיְלָה

 

אֲנִי הַיַּלְדָּה בְּשִׂמְלַת מֶשִׁי וּפְרָחִים

שׁוֹתֶקֶת זִכְרוֹנוֹת בַּיִת, קִירוֹת

חִיצוֹנִיִּים, קִירוֹת חֹרֶף, קִירוֹת קַיִץ

וּבֵין הַקִּירוֹת בִּפְנִים,

נִיחוֹחוֹת כְּלוּאִים לְהִשְׁתַּחְרֵר

רֵיחַ שִׁבְרֵי פִיסְטוּק וְסִירוֹפּ קְלִפּוֹת תַּפּוּזִים,

רֵיחַ הַזַּעְתָּר וְהַשּׁוּם וְהַכַּמּוֹן

וּבִזְכוּת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּרַחֶפֶת בָּאֲוִיר

נִדְמֵיתִי פּוֹסַעַת

בַּשָּׂדוֹת.

 

בשתי דרכים מעט שונות זו מזו ניתן לקרוא את שיריה של אירן דן: האחת, כזיכרונות של אישה בוגרת על ילדותה. השניה, מפיה של ילדה המספרת על עצמה משל הייתה ילדה בימים אלה ממש. הדבר ניכר בייחוד  בשיר "אני הילדה השותקת", שבו הילדה מתוארת בלשון הווה. בקריאה כזו אפשר שהקורא יתקשה להבחין באלמנט הבריחה, בטרם יגיע לשורות הסיום של השיר. שכן הבית הראשון פותח בשתיקה כהבעת הזדהות וצער של ילדה, בשל נכות אמה, וממשיך בבית השני בהתגברות דאגתה לה, כחשש עמוק שהיא תמות. עם זאת ניתן גם בשתיקה הכאובה למצוא יסוד נרמז של בריחה, של אשליה, שבאמצעות השתיקה היא תמנע את מות אמה. זהו משחק ב"נדמה לי", שבו השתיקה נעשית לכלי "אופרטיבי", משימתי, אמצעי שלא להתמודד עם המצב הקשה שבו היא נמצאת. אמצעי נוסף הוא שמלת המשי המכסה על כאב. אותו יסוד נמצא גם   בשיר "לאורך הדרך", שבו גם הסנדלים מגנים מפני הקוצים וכאב השריטות.

 

אולם נראה כי הדוברת היא המשוררת הבוגרת, ומדובר בשיר "זִכְרוֹנוֹת בַּיִת" על תקופת הילדות, ואז מתחילת השיר ניכרת הבריחה, שיש בה התפתחות "תלת שלבית": הראשונה – בריחה חזרה מעולם הבגרות לזיכרונות על עולם הילדות, עד כדי הזדהות מוחלטת כילדה, שבאה לידי ביטוי במשפט החוזר "אֲנִי הַיַּלְדָּה הַשּׁוֹתֶקֶת". השניה – בהיותה ילדה, שתיקתה פוטרת אותה מהצורך, ואף מאחריות לבטא את דאגתה ופחדה שאמה תמות (או חשש משחזור זכרון הדאגה והפחד, המקלקלים את הזכרון היפה של הילדות), אף שבפועל היא מביעה את פחדיה באמצעות אותה שתיקה, והבריחה של "הילדה" מגורל אמה נעשית "בערבון מוגבל". בשלב השלישי, בבית האחרון, בהעבירה את עצמה לעולם הילדות המדומיין, קל לה יותר לדמיין את עצמה כמי שמצויה בעולם אחר, פסטורלי, בשדות (כך גם בשיר השני הבריחה היא החוצה, אל שדה נרמז, ואל עץ האגוז) רחוק מזכר הדאגה והפחד המציקות לה, על אמה, עד כדי הדחקה מוחלטת של הדאגה והפחד והשיר מסתיים בבריחה מושלמת.