תמי קויפמן
ראית היום את השמיים?
ערב קיץ – בית משפחת דגן – רותה ונתנאל (דמויות משנה: דורית ורוני)
רותה
גמורה, אני גמורה, איזה עייפות. בבוקר עוד אמרת לי: "את תגיעי על ארבע הביתה, והאמת היא שדי הסכמתי איתך".
אתה לא מסתכל עלי אבל מציע שנאכל גלידה. "רוצה?" אני לא יודעת מה אני רוצה ואני גוררת את עצמי לנדנדה בחצר ומתמסרת
נד נד, נד נד
רד עלה עלה ורד
מלמעלה עד למטה
רק אני, אני ואתה
"אולי סלט?" אתה מציע, יודע את התשובה. "לא, אני גמורה, רוצה מקלחת ולישון"
טלפון. אני מסתכלת אל השמיים. בבוקר הם גם היו שם, כחולים, עם קמצוץ מדויק של ענני בוקר מבטיחים לי עדנה. הגב שלך מעורר אצלי שוב את השאלה:
"ראית היום את השמיים?"
"מה זאת אומרת?"
"אני שואלת אם ראית היום את השמיים?"
"בשביל מה אני צריך לראות את השמיים? רוצה סלט?" עדיין הגב. עכשיו אני שותקת. אין לי כוח להסביר. מה אתה לא מבין?
הנדנדה מרככת לי את המגע עם העולם והנשימה שלי עולה ויורדת, יורדת ועולה, מנדנדת בתוכי ענבלים. צלילים רחוקים מנגנים תשוקה, ואני מחפשת מקום לאחסן אותה בתוכי, שלא אשכח.
אתה מושיט לי כוס מים, ואני מסתכלת על כף היד שלך ונזכרת איך רק לפני כמה שעות היו אלו ידיים אחרות שנגעו בי, ליטפו, סחטו מעכו, רפרפו את גופי בתשוקה. אני ורוני. בין שתיים לארבע, ובין היתר, שם, פעמיים בשבוע בין שתיים לארבע אני רואה את השמיים. אתו.
"תקשיבי, שכחתי להגיד לך, אנחנו הולכים לסרט עם רוני ודורית, דיברתי אתו בטלפון והוא אמר שזה בסדר מבחינתם, מה את אומרת?"
אני נושמת עמוק. רוני? שמעתי נכון? אתה עובד עלי. איך אני יוצאת מזה בלי שתרגיש משהו? אתה בטח שומע את דפיקות הלב שלי
"אין בעיה" אני עונה באדישות, "אני גמורה מעייפות, בקושי יכולה לחשוב, היה לי יום קשה, אז...אז לא ראית היום את השמיים?"
הפעם אתה אפילו לא עונה לי, רק מסתכל עלי, בוהה? חושד? אין לי מושג על מה אתה חושב. בטח על עצמך. כמו תמיד, חושב על עצמך. אני לא מצליחה להתאפק
"על מה אתה חושב?"
"את מעייפת אותי, מה שאני עושה לא טוב לך"
"תגיד, התלוננתי? אמרתי שאני לא מרוצה? מה אתה רוצה ממני?"
"תתנפלי, תתנפלי עלי, זה הרי ברור שמה שלא יהיה אני תמיד לא מספיק, אבל תגידי לי, אם הייתי אומר לך שגם אני ראיתי היום את השמיים, זה היה עושה לך טוב?"
נתנאל
חיכיתי לך כמו כל ערב. חיכיתי לשמוע עם איזה סיפור תבואי היום. לא שאת מצליחה להפתיע אותי, אבל חשבתי שאולי היום יצא לך משהו אחר מהפה.
האמת? הייתי בטוח שגם היום תפילי את הפגישה שלך "אתו" על יום העבודה הארוך שלך, נחכה ונראה, אני, יש לי סבלנות.
כשהדלת נפתחה ואת כמובן נמרחת על הספה, מצהירה שאת "גמורה מעייפות" הסתכלתי עליך, תוך שאני מנסה לגלות את התשוקה "אליו" בקמטי הפנים העייפות שלך, את לא יודעת אבל זה מן תרגיל כזה שאני עושה לעצמי.
נעשה לי חם. אני מציע לך גלידה. את מעדיפה את הנדנדה.
פעם, מזמן, היינו יושבים יחד, ומתנדנדים לתוך עצמנו, מתערסלים בהנאה ושרים
נד נד, נד נד,
רד עלה עלה ורד,
מלמעלה....
"רוצה סלט?" אני מושך את הרגעים כדי לחלץ ממך את האשמה, ואז, אז זה מגיע, את שואלת משהו על השמיים, אם ראיתי. עכשיו תורי להתעלם ולשחק את המשחק, ואכן, אני מרגיע אותך שלא, לא ראיתי שום שמיים וגם אין לי כוונה לחפש אותם בסביבה שלי.
הטלפון שלי מצלצל, דורית על הקו. העובדה שאת חושבת שאני מדבר עם מקום העבודה שלי מרחיקה אותך לתוך עצמך, חולמת "אותו" וחוזרת לשמיים.
אני מציע לך מים ומביא לך את הפצצה "הולכים איתם לסרט".
המבט שלי עליך, אבל אני בטוח שאת לא רואה אותי. כמה זמן תמשיכי לחשוב שאני שקוף? תנועות הגוף מסגירות את הנשימות המהירות שלך ובזווית הפה אני מזהה את הטיק הקבוע שלך, שמופיע בכל פעם שאת משקרת.
אין בעיה, את עונה, והטיק מסמן אותך: משקרת.
בשקט אני חוגג את ניצחוני ומחכה. בלי בושה את חוזרת לשמיים.
אני עייף מהמשחק. ערב ערב, משחקים את עצמנו, מתקוטטים עם עצמנו לדעת, זה מול זה, ואף אחד לא מנצח.
מתי לספר לך שזה נגמר, שגם אני רואה את השמיים אבל לא איתך.
"על מה אתה חושב" את שואלת אותי, ושוב, במקום לשתוק וללכת אני עונה, חוזר על אותם משפטים יגעים, מותש.
ואז, אז אני שומע את עצמי "גם אני, תתפלאי, אבל גם אני ראיתי היום את השמיים" אבל את זה, את זה רק רציתי להגיד לך, כי במקום זה אני אומר: "תתנפלי, תתנפלי עלי, זה הרי ברור שמה שלא יהיה אני תמיד לא מספיק" ואת השמיים? את השמיים שראיתי אני שוב משאיר לעצמי, עד הפעם הבאה.