תומר אופגנג

 

​

עתיד טוב יותר

 

נוֹלַדְתִּי בְּשֶׁקֶר.

לוּ תָּאֵי הַזֶּרַע שֶׁל

אָבִי הָאָהוּב  הָיוּ רַק

מְסַפְּרִים אֶת הָאֱמֶת

לַבֵּיצִית שֶׁל אִמִּי הַיָּפָה

וְהַטּוֹבָה מִכָּל,

בְּאוֹתָהּ פְּגִישָׁה

בְּרֶחֶם שֶׁכֻּלּוֹ אַהֲבָה,

כָּזֹאת שֶׁאֲפִלּוּ

הַמִּצְוָה הַחֲמִישִׁית,

לֹא יְכוֹלָה לְתָאֵר הוֹרִים

פּוֹטֶנְצִיָּאלִיִּים עִם כָּל כָּךְ

הַרְבֵּה אַהֲבָה בְּלִבָּם,

אִלּוּ רַק הָיוּ מְסַפְּרִים

אֶת הָאֱמֶת,

עַל בּוֹר הַחֹשֶׁךְ בּוֹ יִחְיֶה

הַיֶּלֶד שֶׁיִּוָּלֵד,

עַל הַדִּכָּאוֹן הַהַרְסָנִי

עַד כְּדֵי הַשְׁמָדָה,

עַל הָאַכְזָרִיּוּת הַקָּרָה

וּנְטוּלַת הָרֶסֶן שֶׁל הַחֲרָדָה,

עַל קְשִׁיחוּתוֹ הַמְּטַלְטֶלֶת

וְהָאֵינְסוֹפִית שֶׁל

הָ - אוֹ סִי דַּי,  

עַל הַלֵּילוֹת לְלֹא שֵׁנָה,

עַל שֶׁאֵין אֲוִיר,

עַל הַסִּיּוּטִים וְהַחֲלוֹמוֹת הַמְּטֹרָפִים,

הֵם הָיוּ נִפְרָדִים לְשָׁלוֹם

לְלֹא הַפְרָיָה וּמְחַפְּשִׂים

עָתִיד טוֹב יוֹתֵר.

 

 

אופגנג מצטיין בכתיבה כנה, חושפנית מאוד, ומכמירת לב, הניכרת גם בספרו "כדורים כתומים וקפה שחור" שנסקר בכתב העת "נתיבים". שירו "עתיד טוב יותר" בנוי כמסגרת, שבתוכה מוצג הנושא של האמת והשקר, ובתוכה תמונה צבעונית, עשירה, המתארת את חייו של הדובר. השיר בנוי על המרה של ביטוי פשוט כמו: "אבי שיקר לאמי" לשורות עדינות ואוהבות: " לוּ תָּאֵי הַזֶּרַע שֶׁל /אָבִי הָאָהוּב  הָיוּ רַק/ מְסַפְּרִים אֶת הָאֱמֶת/לַבֵּיצִית שֶׁל אִמִּי הַיָּפָה".

 

ההתקה של האשמה לסבלו של הדובר מהאב אל תאי הזרע, משל היו הם בעלי רצון תודעה ויכולת החלטה משלהם, נוגעת ללב, בהכשירה את האב, ואת ההורים האוהבים בכלל, לאנשים הראויים למצוות "כבד את אביך ואת אמך". אך השיר אינו נוגע ישירות בשאלה החשובה לכשעצמה  - האם יש למלא את המצווה החמישית, רק אם מתמלא התנאי של הורים אוהבים ומסורים, שיחסיהם עם ילדיהם אינם מתבססים על שקרים, או האם יש לכבדם בכל מקרה. ואולי בזכות ההתקה שהדובר עושה מהוריו אל תאי הזרע והביציות הוא מסוגל לקיים את המצווה.

 

בתוך כך ניכר, כי רק את תאי הזרע הוא מאשים בשקר, ובאחריות למצבו, ואינו מאשים את הביציות. מכאן ניתן להירמז בבירור, כי אביו האהוב – אותו הוא נמנע מלהאשים – הוא מי שסבל מתסמונת או.סי.די. והורישה לבנו, כאשר נמנע מלשתף את אמו לעתיד במצבו (והרי על פי מחקרים השכיחות של התסמונת גבוהה פי עשרה כשמדובר בקרובים מדרגה ראשונה, ובכל זאת ייתכן כי במקרה דנן, ובמקרים נוספים, ה"אשמה" היא ב"חיבור" בין הזרע לביצית ספציפיות).

בהמשכו של השיר מבכה הדובר את חייו, שעדיף היה אלמלא נולד, אילו תאי הזרע המואנשים היו מגלים את האמת לביצית, האב והאם היו נפרדים וחייו הקשים של הדובר היו נחסכים.  גם כאן עושה הדובר החצנה מעניינת של מצבו: לא הדובר אשם, לא עליו חלה האחריות על חייו האכזריים, על לילות ללא שינה, ועל הדיכאון. אלא האשמה היא באירוע המכונן, שהיה צריך להמנע, של התאהבות הוריו וההפריה כתוצאה מכך. ושוב, מתרחשת ההתקה: הן הוריו הם שבחרו שלא להפרד. או שמא הוא מרמז שוב על אחריות האב, שנמנע מפרידה, ללא הפריה? שאהבתו גברה על "אחריותו"? 

 

הצער על לידתו מזכיר לא מעט את דברי הנביא ירמיהו, (ובמידה מסוימת גם את איוב) המבכה את חייו: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּך אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר, ... לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן, וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי". ומדוע – כי "והָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (פרק כ). אולם אין זו רק אשמת אופיו ה"כפייתי" של ירמיהו, שבגללו אינו יכול לנהוג אחרת ושגורם לסבלו (ולרדיפתו), אלא זה אלוהיו שכפה עליו "הר כגיגית": פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל – הוא מי שברא אותו ככזה: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ" (פרק א, ה) אך בדומה לדובר בשיר, גם ירמיהו (ואיוב) נמנע מלהטיח אשמה ישירה באלוהים, "אביו הרוחני" מבטן ומלידה.