רונית מזוז   

 

 

מראה אחורית

 

כַּמָּה הָיִית נוֹתֶנֶת לִי?

תִּסְתַּכְּלִי עָלַי בָּאוֹר הַזֶּה וְתַעֲנִי לִי בְּבַקָּשָׁה

כַּמָּה הָיִית נוֹתֶנֶת לִי?

וְתִסְתַּכְּלִי עָלַי בָּאֲפֵלָה עַכְשָׁו

אוֹ אוּלַי דֶּרֶךְ הַמַּרְאָה הָאֲחוֹרִית

אוֹ מִלְּפָנַי אוֹ מִשְּׁנֵי צְדָדַי

כְּשֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת

כַּמָּה הָיִית נוֹתֶנֶת לִי כָּכָה כְּשֶׁאֲנִי

גְּלוּיָה וַחֲסֵרָה וְנִזְקֶקֶת כָּל כָּךְ

וְשׁוֹאֶלֶת אוֹתָךְ וְרַק אוֹתָךְ

כַּמָּה הָיִית נוֹתֶנֶת לִי?

בְּבַקָּשָׁה בְּבַקָּשָׁה 

תַּגִּידִי אֶת הָאֱמֶת אֲפִלּוּ בְּשֶׁקֶר

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, הָיִית נוֹתֶנֶת לִי

פָּחוֹת מִמָּה שֶׁאֲנִי

אוֹ יוֹתֵר?

 

​

מתוך מחזור "אעלה בתמר"

 

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ?

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ??

זֶהוּ תַּקְשִׁיבִי

רָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ

אַל תַּאֲמִינִי לָהֶם

אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁכָּל מָה שֶׁכָּתוּב שָׁם

זֶה עָלַיִךְ בֶּאֱמֶת

וְאֵיךְ שֶׁהֵם כֵּן מַצְלִיחִים וְאַתְּ לֹא

וְשֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לָהֶם בְּכַזֹאת קַלּוּת

כְּאִלּוּ זֶה בְּדִיּוּק כָּכָה

זֶה לֹא, זֶה לֹא כָּכָה

זֶה מָה שֶׁרָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ

אֲבָל לֹא אָמַרְתִּי

בַּסּוֹף.

 

שני השירים עוסקים בסיטואציות יום יומיות, מינוריות, שהחיים רוויים בהן: בשיר הראשון - הכחשת ההזדקנות על ידי השיקוף של הנמענת, כנראה חברה של הדוברת, "כַּמָּה הָיִית נוֹתֶנֶת לִי?" והדוברת מנסה למצוא את הזווית שבה היא תוכל להכחיש, תחילה באור ואחר כך בסיוע האפלה, את הגיל שלה, ובסיוע חברתה המגויסת למטרתה זו.

 

גם השיר השני דן בריקוד הבלתי נגמר בין אמת ושקר, בשיחה עם בת או חברה: "אַל תַּאֲמִינִי לָהֶם", כשהדוברת חוזרת באופן עיקש על משפט כמו " מָה שֶׁרָצִיתִי לְהַגִּיד לָךְ". בסופו של דבר ה"ריקוד" מסתיים בלי שאמרה את מה שרצתה לומר - ש"לא זאת האמת, אלא אחרת..."

 

שפת השירים פשוטה יומיומית, כמעט ילדותית, ואף נשענת על שפת ילדים ומשחקיהם (מִלְּפָנַי אוֹ מִשְּׁנֵי צְדָדַי/ כְּשֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת ... תַּגִּידִי אֶת הָאֱמֶת אֲפִלּוּ בְּשֶׁקֶר). היסוד הילדותי, הנאיבי לכאורה, בולט עוד יותר ברצף הבקשות, שלא לומר תחינות, המקבלות ביטויים לשוניים שונים, בכלל זה במישרין באמצעות המילה "בקשה", החוזרת בשיר הראשון 3 פעמים – מתוכן שתיים ברצף "בְּבַקָּשָׁה בְּבַקָּשָׁה". כך גם בחזרות אחרות, בלשון השלילה כמו במנטרה : אל תאמיני ...אל תחשבי... שלא תאמיני". החזרות מהדהדות כמין נסיון סוגסטיבי כמעט לשכנוע הנמענת - ודרכה את עצמה, עד שמתעורר "חשד", שהדיבור הוא עצמי, בגוף שני יחידה. בסופו של דבר, מבעד למילים הילדותיות, הדוברת-הנמענת נרמזת כבוגרת ולא נאיבית כלל, מאחר שהבקשה לשמוע את האמת מסויגת, מתחמקת, שדווקא שקר היא מבקשת לשמוע, כי האמת קשה ולא מחמיאה ("תַּגִּידִי אֶת הָאֱמֶת אֲפִלּוּ בְּשֶׁקֶר) כך מתגלים פכחון, חינניות ואף הומור דק, שבה מתארת הדוברת את הצורך האנושי לדלג מעל האמת ולא להתעמת איתה.

 

בשיר השני נרמזים יחסים אמביוולנטיים של הדוברת/המשוררת עם קוראיה, ו/או מבקריה, ואולי גם עם משוררים אחרים, שהם "שֶׁהֵם כֵּן מַצְלִיחִים וְאַתְּ לֹא", ולא ברור אם הם מצליחים יותר ממנה, או מצליחים להתמודד בהצלחה רבה יותר עם האמת המרה שלהם. כך או כך, ניתן להתרשם כי היא מסתייגת מהמחמאות השטחיות, אולי חסרות הביסוס , "מהפה ולחוץ" מצד קוראיה (בפייסבוק?).