דויד מנשה

 

​

גּוֹנֵב דַּעַת

 

גּוֹנֵב דַּעְתִּי, נִפְלָא מֵאֵין כְּמוֹתִי, הָיִיתִי. יָדַעְתִּי

לִמְשֹׁךְ בִּי אֶת לִבִּי, כְּמוֹ עָשׁ הַמִּתְרַפֵּק אֶל

נוּרָה אֲדִישָׁה אֶל אֲבָקוֹ

הַנִּפְזָר. מֻכְשָׁר

שֶׁכְּמוֹתִי.

תֵּכֶף-תֵּכֶף תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה, אֲנִי מִתְעַקֵּשׁ, כְּמוֹ

מַהְפְּכָן וָתִיק שֶׁאֶצְבָּעוֹ קָצְרָה מֵאֵינְסְפוֹר

הַפְּעָמִים שֶׁחָבְטָה בַּשֻּׁלְחָן, לְהַדְגִּישׁ

שֶהִנֵּה הִנֵּה מַגִּיעָה

הַמַּהְפֵּכָה.

הִנֵּה-הִנֵּה, אֲנִי אוֹמֵר, הִנֵּה

מַגִּיעַ רֶמֶז הַמְּבַשֵּׂר חֲיִים

אֲחֵרִים.

 

 

הָיִיתִי יָכוֹל

 

אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת הַכֹּל, אִלּוּ

רָצִיתִי. הָיִיתִי יָכוֹל, לְמָשָׁל, לִהְיוֹת מַדְּעָן

דָּגוּל, אוֹ אַשָּׁף פִינַנְסִים. אִלּוּ רַק הָיוּ

לִי הַכִּשְׁרוֹנוֹת הַנִּדְרָשִׁים. אוּלַי

אֲפִלּוּ אַלּוּף הָעוֹלָם

בְּרִיצַת מֵאָה

מֶטְרִים.

אֲבָל, אַתְּ שׁוֹמַעַת, לִהְיוֹת צַיַּר מְרַגֵּשׁ, אוֹ

סוֹפֵר נִפְלָא, אוֹ אֲפִלּוּ סְתָם מְשׁוֹרֵר,

לֹא רָצִיתִי. לֹא בִּגְלַל שֶׁאוּלַי אֵינִי

יָכוֹל. זֶה רַק מֵחֲשַׁשׁ שֶׁאֲנִי

יָכוֹל.

וְכָל זֶה, אִם אַתְּ שׁוֹמַעַת, הָיָה אוּלַי נָכוֹן,

אִלְמָלֵא הָיִיתִי רַק מוֹלִיךְ שׁוֹלָל. לֹא,

לֹא עַכְשָׁו, לֹא אוֹתָךְ. רַק אֶת

עַצְמִי, בְּמֶשֶׁךְ

שָׁנִים.

 

 

תַּעֲתוּעִים

 

הָרֹאשׁ הַזֶּה, שֶׁלִּי, שֶׁאַתֶּם רוֹאִים,

הוּא רַק אֲחִיזַת עֵינַיִם, תַּעְתּוּעֵי

הָעֵינַיִם הָעֲיֵפוֹת,

שֶׁלָּכֶם.

 

הָעֵינַיִם הַכְּבֵדוֹת שֶׁלִּי מַשְׁלוֹת,

כְּאִלּוּ הָיוּ עֲדַיִן פְּקוּחוֹת,

כְּאִלּוּ עֲדַיִן מְזַהוֹת וּפִי

כְּמוֹ נִמְתָּח בְּחִיּוּךְ

מֵבִין.  

 

 

שלושת השירים נפתחים בשקר ואשליה עצמית, שהדובר מספר לעצמו, וגם בשיר שבו הוא פונה ומשקר לכאורה לנמענת אלמונית, הוא משקר רק לעצמו "לֹא אוֹתָךְ. רַק אֶת/עַצְמִי, בְּמֶשֶׁךְ/שָׁנִים". אך ראוי לבחון גם מה הם נושאי השקרים. שכן רק בשיר המופנה לנמענת הוא מונה את הדברים שהוא יכול היה להיות, ולא זכה להיות. חלקם נראים כבלתי ריאליים, ולא הושגו משום שמלכתחילה לא היו לו את "הַכִּשְׁרוֹנוֹת הַנִּדְרָשִׁים". אלא שגם את התחומים, שבהם היה מוכשר לדבריו, הוא לא השיג, אך מסיבה הפוכה – הוא לא רצה "רַק מֵחֲשַׁשׁ שֶׁאֲנִי יָכוֹל". רוצה לומר – הדובר מתבטא כמי שחש את הפחד המוכר מפני הצלחה, שמחייבת התמודדות עם תוצאותיה, בייחוד בתחומים שפירותיהם הכלכליים אינם "בשמיים" ובאים על חשבון חיי המעש ודאגה לפרנסה. לכן הוויתור הוא על "הרוח" לטובת החומר, כפי שאולי מצופה מבן אדם מן היישוב על ידי בת זוגו.  

 

אך עד מהרה מתגלה האמת שהדובר חושף בסיום: אף אחד מן ההישגים שמנה לא היה בר השגה, ושכל השנים הוא פיזר אשליות לעצמו ולנמענת, שמן הסתם לא הלכה שולל, או לפחות התפכחה לפניו. ומכאן ניתן גם להסיק דבר או שניים על דמות הנמענת – בסבירות גבוהה היא בת זוגו של הדובר שבפניה שטח הבטחות לחייהם בעתיד, ושהוא פיזר לה במהלך השנים, על הישגים שלבטח ישיג, ואשר יקרינו מן הסתם על חייה (והרי רובנו ככולנו מקווים ואף מבטיחים עתיד יפה עד מפואר לקראת חיים משותפים, ולא אחת נוחלים אכזבות. ברם לרוב אנו שוכחים, משכיחים או מתכחשים להבטחות). ולכן ייתכן כי הדובר עומד מול בת זוג מאוכזבת נוכח אי הישגיו – או למעשה כשלונותיו - אם לנקוט בשפה קשה יותר, שממנה הדובר נמנע ולא במקרה. בתוך כך אנו נרמזים לרמת הקשב של הנמענת. אם בתחילה הדובר מציין "את שומעת", ספק עולה אצלו אחר כך: "אם את שומעת", ובשינוי דק זה אנו מצוי רמז בדבר היאטמות הנמענת, ששבעה די מרורים משקרים ופיזור אשליות (ובדומה לכך בשיר תעתועים – "הָעֵינַיִם הָעֲיֵפוֹת, שֶׁלָּכֶם" - נראה ששומעיו ורואיו עייפו מלהביט בשקריו). ואולי שמא בהגיעו אל רגע האמת הכאובה הוא מבקש לוודא שהיא שומעת, ושכן הוא עומד לחשוף בפניה ללא כחל וסרק את נפשו, ולהודות באמת על עצמו.     

 

ההתהפכות בסיום השיר אל האמת הכאובה (בהפוך על הפוך): "זֶה... הָיָה אוּלַי נָכוֹן, /אִלְמָלֵא הָיִיתִי רַק מוֹלִיךְ שׁוֹלָל. לֹא,/ לֹא עַכְשָׁו, לֹא אוֹתָךְ. רַק אֶת /עַצְמִי, בְּמֶשֶׁךְ /שָׁנִים" - הוא ליבת ההגיון בשלושת השירים: "גניבת דעת" עצמית, או "אחיזת עיניים", שמפעיל הדובר על שומעיו, או עייפות העיניים של נמעניו במטרה להאדיר את עצמו, ולא לבוא במגע עם האמת המכאיבה, שהוא מסתיר מפני עצמו ומפניהם. כך, הנמענים של הדובר – כמו גם הנמענת בשיר הראשון - אינם אלא שיקוף המראה שלו עצמו, ובעיניהם העייפות הוא מזהה את מה שהיה רוצה לראות על עצמו. אך הוא מבין, גם דרך הנמענים וגם דרך רגע החסד של הפצעת האמת, את האשליה העצמית שבה הוא אוחז, ושהוא יוכל להשתחרר מהשקר.

 

אך האמנם מדובר באשליה עצמית גמורה? כי מחד כחוט השני עוברת מודעותו החלקית לפחות (בעיקר בסיומת שירו השלישי – שבו פיו של הדובר "כְּמוֹ נִמְתַח בְּחִיּוּךְ מֵבִין") לשקר ולאחיזת העיניים העצמית. ומאידך הוא מנסה – לפחות באמצעות ה"טיפול העצמי" דרך השירים – להירפא - ולהתחיל ב"חֲיִים אֲחֵרִים", כמו בסיום השיר הראשון. בשיר זה במיוחד, מודעות ואשליה משחקים זה עם זה במחול בלתי פוסק, במעגל סגור ללא מוצא, כשהדובר מבטיח שיירפא ואינו נרפא, שהנה- הנה תכף ומיד יחדל מתרמיתו, אך אינו חדל. בכך מפגין הדובר תכונות והתנהגות של מכור. אך למעט השיר "הייתי יכול" המונה את רשימת האשליות (ההישגים) שלא הושגו, הוא אינו מציין למה הוא "מכור"  - לסמים? אלכוהול? אולי למין? לבגידה בבת זוג? אולי לאשליה של אידיאלים כוזבים, כמו אותם "מהפכנים" זקנים, שחיים את עברם כפעילים פוליטיים, ואת המהפכה שלעולם כבר לא תבוא, והם מחפשים בכל שינוי חברתי או פוליטי את ההוכחה לצדקתם ואת ההגשמה של מאווייהם? ונותר רק הצורך הבלתי נגמר לתעתע ולהשלות את עצמם ואת האחרים, שכלל אינם מתפתים.