אוה מורסיאנו

 

 

***

 

לוּ רַק יָכֹלְתִּי

הָיִיתִי מְנַפֶּצֶת בַּקְבּוּק אוּזוֹ

עַל קִבְרֵךְ

מַשְׁפְּרִיצָה עַל הַזֵּרִים מִטַּעַם

וְכָכָה, עִם הַשְּׁבָרִים הַחוֹתְכִים

בְּאֶמְצַע מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים

לַהוּא הַנֶּעֱלָם שֶׁלְּעוֹלָם חַסְדּוֹ

הָיִיתִי עוֹרֶפֶת אֶת רָאשֵׁי הַשְּׁקָרִים

שֶׁסִּפְּרוּ לִי

וְהָיִיתִי זוֹעֶקֶת כְּמוֹ דִּילֶן תּוֹמָס

Do not go gentle into that good night""

אֲבָל מִישֶׁהִי דָּאֲגָה לֶאֱסֹף אוֹתִי

מֵהַכָּאוֹס הַנּוֹרָא

וּלְחַפֵּשׂ אֶבֶן קְטַנָּה לְהַנִּיחַ עַל הָאֲדָמָה

וְלֹא שָׁכַחְתִּי לִשְׁטֹף יָדַיִם

כְּפִי שֶׁנָּהוּג, בַּיְּצִיאָה.

 

זהו שיר על הזעם שמאחורי העמדת הפנים ("הייתי עורפת את ראשי השקרים שסיפרו לי" ). הדוברת מנסה לתאר בפני המתה-הנמענת, שאין אנחנו יודעים מי היא (אולי אם, אחות, או אשה אהובה אחרת), את כעסה על הצביעות והשקר שסובבים אותה במעמד הקבורה, אולי גם את התקופה והאירועים שהובילו לרגע זה. ייתכן כי הטקסים מול הקבר, המזמורים, או הזרים "מטעם", מייצגים את הזיוף והעמדת הפנים, ולא את האבל באמת, והם שמעוררים בה רצון לנפץ את הזיוף באמצעות ריסוק בקבוק אוזו. אלא שבסוף הטקס נכנעת הדוברת לטקסים המזויפים, ונכנסת לתלם, מניחה אבן קטנה ושוטפת ידיים ביציאה מבית הקברות.

 

השיר מבטא אבל וכעס בו זמנית, שמשרת אותם הציטוט משירו האלמותי של דילן תומס, המבכה את מות אביו. אולם בניגוד להמלצה הכמו-מאופקת בשורה המצוטטת, הזעם ניכר בעיקר דווקא בחזרה שאינה מצוטטת: " Rage, rage against the dying of the light ". כך גם אצל הדוברת, שלצד זעמה קיים ריחוק מסוים ואפילו איפוק, שכן אין השיר מתאר התפרצות רגשית במעמד הקבר, אלא דווקא את מה שלא התרחש – את הוויתור של הדוברת על החצנת הזעם, ואת הבלגתה.  

בסופו של דבר העמדת הפנים ה"נדרשת" באירוע, המכובדות והאיפוק, הם שמחלצים את הדוברת מתחושת הכאוס, בסיוע "מישהי", והיא מכירה שהזיוף הטקסי, המתואר בסרקזם, אולי מתחייב. אולי דווקא השקר המוסכם, הוא שנועד לסייע, לחלץ, להרגיע ולהביא לידי סיום מכובד למען האישה המובאת אל הקבר.  

 

השיר מותיר את הקורא באי ידיעה מהם השקרים: האם בחייה של הנמענת,  ואולי השקרים בדבר קיומו של האל (אשר "לקח" אישה אהובה אל הקבר)? וזאת מעבר לשקר העצמי שבקבלה, או שמא בכניעה, למסורת ולנוהג היהודי, שקבלתו עומדת בסתירה לזעם כלפי אלוהים שהכזיב, "הַנֶּעֱלָם שֶׁלְּעוֹלָם חַסְדּוֹ", שנעלם דווקא בשעה שנזקקים לו. ועדיין אי אפשר לומר בוודאות כי אין אצל הדוברת אמונה באל המאכזב ומכזב. אך האמנם הוא מי ששיקר לה? וכי אי פעם הבטיח אלוהים חיים, והביא מוות בניגוד להבטחתו? והרי אלה אנו, בני האדם, המצפים ממנו להבטחה כזו, מתפללים ומקווים שתפילתנו תיענה ואינו עונה.

 

ושמא אנו נרמזים כי בני אדם, אולי רבנים, מעין "משיחי שקר?" (שאם יעשו הדוברת או קרובים ומכרים אחרים מעשה כזה או אחרת – יקראו תהילים, יתנו צדקה, יחליפו את שמה של המתה, ויוצא בזה בוקי סריקי, המתה לא תמות ותירפא?) ואולי רופאים הבטיחו טיפול מציל חיים, שיקרו או כשלו? האם הם "ראשי השקרים שספרו לי"? – שבזעמה היא מוכנה לערוף את ראשם? למעשה איננו יודעים לומר בבטחה שלא הנמענת – המתה – היא ששיקרה לה גם היא, עוד בחייה, שמנעה מהדוברת את ידיעת סופה הקרב. ושמא הבטיחה לה כי צפויים להן שנים רבות ביחד – והנה לפתע מתה, וכמו "שיקרה" לדוברת? – ומשום כך דווקא על קברה היא מבקשת לנפץ – להטיח בה - את הבקבוק!