אביחי קמחי

 

 

בהילות

 

אֲנִי רוֹצֶה לָצֵאת לְדֶרֶךְ
שֶׁתְּחִלָּתָהּ בָּאָבִיב
אֲבָל הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד וְהַטֶּמְפֵּרָטוּרוֹת צָנְחוּ
רַגְלִי פְּצוּעָה
וְאֵשֵׁב לָנוּחַ אוּלַי תַּעֲלֶה שׁוּרַת שִׁיר

מִדֵּי זְמַן מֹחִי תּוֹקֵף אֶת עֵינַי
וְאוּלַי הַהֶפֶךְ
זֶה פּוֹגֵעַ בְּמִקּוּד הָעֲשִׂיָּה שֶׁלִּי
וּכְמוֹ שֶׁאֵין הַכְרָעָה בֵּין הַגּוּשִׁים
אֵין הַכְרָעָה בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי
וְרַק חֵלֶק זָעִיר מֵהַמְּקוֹמִיִּים
מוֹצְאִים בְּשִׁירָתִי מַרְפֵּא                          

אֲנִי חַיָּב לָצֵאת לַדֶּרֶךְ
זֶה יִהְיֶה קָשֶׁה
הָרֶגֶל כּוֹשֶׁלֶת וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁכָּךְ יִהְיֶה
אֲנִי חַיָּב לְהַתְחִיל בַּמַּסָּע
אֲפִלּוּ לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים רִאשׁוֹנִים
אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת נוֹף אַחֵר
לֹא אֶת הַיָּם אֲנִי רוֹצֶה
לַעֲבֹר בֵּין עֲמָקִים וְהָרִים אֲנִי רוֹצֶה             
בְּתוֹךְ צִמְחִיָּה עֲבֻתָּה
וּבֵין עֲרוּצֵי נַחַל וּנְקִיקִים
אֲבָל רַגְלִי מוֹעֶדֶת וַאֲנִי מֻטָּל שָׁדוּד                       
מְחַכֶּה שֶׁהַמַּסּוֹק יְשַׁלְשֵׁל אֵלִי כֶּבֶל פְּלָדָה

 

 

חורבן

 

אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינֵי הַמַּפְגִּינִים הַמֻּכִּים                      
בִּידֵי אֲחֵיהֶם שׁוֹטְרֵי הַמִּשְׁמָר                              
נִדְחָקִים בְּסִלּוֹנֵי מַיִם אַדִּירִים
וּבְפַרְסוֹת סוּסִים צוֹהֲלִים

אֲנִי כּוֹאֵב אֶת עֵינֵי הַמַּפְגִּינִים הַמֻּכִּים          
בִּידֵי בְּנֵי בְּלִיַּעַל וּמְטֹרָפִים מֵהַיָּמִין                       
וַאֲנִי מַבִּיט בְּעֵינַי הַשָּׂר לְבִטְחוֹן הַפְּנִים                           

וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ אָבוּד הַדַּעַת

זוֹ שְׁעָתָם שֶׁל אַחַי הַמַּפְגִּינִים
עַכְשָׁו אוֹ לְעוֹלָם לֹא יְשַׁקְּמוּ עוֹד
אֶת בֵּיתָם שֶׁחָרַב

 

ערב תשעה באב תש"ף, 2020

 

 
האזרח ק.    

 

ק. יוֹדֵעַ לְהַבְחִין
בֵּין הַטּוֹב לָרַע
וּבֵין הָאֱמֶת לַשֶּׁקֶר
כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהַבְחִין
בֵּין טַעַם מַר לְמָתוֹק                     

בַּיָּמִים ק. מְצַיֵּת לַחֻקִּים
גַּם לְאֵלֶּה הָרוֹמְסִים
זֶה לְבֶטַח נִדְרָשׁ הוּא חוֹשֵׁב             
יֵשׁ לָנוּ רַק אֶרֶץ אַחַת
וּבָהּ לֹא תִּהְיֶה מִלְחֶמֶת אַחִים

בַּלֵּילוֹת עַל יְצוּעוֹ
מֵעָיו רוֹחֲשִׁים
וְהוּא מְשַׁחְרֵר
אֶת כָּל סוּסֵי הַמִּשְׁטָרָה
לִדְהֹר אֶל הַחֹפֶשׁ

 

 

 

בשירים יש לא מעט ייאוש בשל "נצחון השקר", והקושי בהשגת האמת, אך גם אי ויתור על זיק תקווה. הוא ניכר למשל במוטיב המצוי בשני השירים – של סוסי המשטרה, אשר בשיר "חורבן" הרומסים זכויות וחופש ומשתתפים בהכאת המפגינים, ואילו בשיר "האזרח ק" פעולתם הפוכה – הם משחררים אל החופש, ולו רק בדמיונו של "האזרח ק".

 

הייאוש של הדובר, מבוטא באמצעות "האזרח ק", שמוותר על המאבק להשגת האמת ומציית לחוקים השקריים, וזאת (בתירוץ?) שיש להמנע בכל מחיר ממלחמת אחים. ורק בלילה הוא מאפשר לעצמו לדמיין את עצמו פועל אחרת. לא לחינם בחר המשורר בשם האזרח ק'  כדי להעמיד בפנינו, באמצעותו, ארמז ברור בדבר חוסר האונים של האזרח הקטן מול הממסד, שאינו בוחל בשקר כדי לרמוס אותו. ראשית זהו שמו של מחזה ישראלי המבוסס על הספר "המשפט" של קפקא, שגיבורו האזרח ק' נעצר ונרדף על ידי הממסד, על לא עוול בכפו, ואינו יכול לו. ושנית, על שם מחזה זה נשענת סדרת טלוויזיה דוקומנטרית, העוסקת במשה קסטל, שהורשע ברצח שני אנשים, אף שלא נמצאו ראיות פורנזיות להוכחת אשמתו, אלא ראיות נסיבתיות בלבד, ועד היום הוא טוען כי הוא חף מפשע, ויש אף סימנים מחשידים כי המשטרה שתלה ראיות כדי להפלילו.

 

וכך, השימוש בשם משמש את המשורר כדי לחדד את שאלת האמת הפרטית מול השקר הממסדי, המשמש אמצעי שליטה בידי השלטונות, ו/או המשטרה, ובכלל זה על ידי שימוש ציני בחוקים לא מפלים ולא צודקים, הרומסים זכויות אזרח, באמתלה שהם נועדו להגן על הסדר, משום ש"יֵשׁ לָנוּ רַק אֶרֶץ אַחַת", ובמטרה למנוע מלחמת אחים. האזרח ק שבשיר הוא גם כמי שאולף (או עבר "בהצלחה" אינדוקטרינציה), ואף מוכן לקבל על עצמו, מרצון, את השקר ה"נדרש", ובכך הוא עושה שקר בנפשו (ניתן למצוא בכך גם ארמז לחלק גדול מהציבור, שמוכן להצדיק בכל  מחיר את השלטון, זה ש"אין לו תחליף") אבל בלילות, האמת יוצאת לאור, בדומה לחלומות שבהם משתחרר התת מודע, ועמו השאיפה המדוכאת, הרמוסה, לצדק ואמת  – במובן זה האזרח ק הוא כל אזרח.