תמה חזק

 

 

בַּרְוָז מַנְדָּרִין

 

בַּרְוָז מַנְדָּרִין מְשַׁכְשֵׁךְ בְּמֵימֵי

בְּרֵכָה

כֹּה פָּשׁוּט וְעָדִין שִׁכְשׁוּכוֹ וְאֵין בּוֹ מִן הַסִּרְבּוּל

וּכְלָל אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשִׁכְשׁוּכוֹ שֶׁל הָאָדָם בְּמֵי הָאֱמֶת

אֲשֶׁר בָּם לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מִדַּי מִתְהַפֵּךְ

אוֹ טוֹבֵעַ וּמְפַרְפֵּר בְּאֵין אוֹנִים

אַךְ כָּל תְּמוּנַת שִׁכְשׁוּכוֹ שֶׁל בַּרְוָז הַמַּנְדָּרִין

כְּאִלּוּ אֵינָהּ מִתְרַחֶשֶׁת תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

כְּאִלּוּ צְלִילָיו בּוֹקְעִים מִסֵּפֶר אַגָּדָה רְחוֹקָה שֶׁהוֹרִישׁוּ לָנוּ הַנְּפִילִים

 

 

שיר המפעים את הלב, בהיותו כמעט מכתם. יש בסגנונו ארמז לשירת הזן-בודהיסטית, בעיקר בשורות הפתיחה, שבה הדוברת/המשוררת היא צופה בברווז המשכשך, בדומה לנזירה בודהיסטית המתבודדת בטבע, אולי שרויה במדיטציה, הוגה ושקועה בהרהור פילוסופי על מהות האדם המורכבת, ההפכפכה, רוויית הסתירות, ומשווה אותו למהות הטבע הפשוט, הנכון, הרחוק מכל שקר. אך תחילה ברובד היומיומי, הלא סמלי, הדוברת ערה לכך שנוהגו הפיסי של האדם בטבע הוא מגושם, הוא עלול לאבד את שווי משקלו ולטבוע בברכה, בעוד שבעל החיים שהטבילה והשחייה טבעיים לו, אינו נדרש לחשוב ולתכנן את מעשיו בברכה, ולעולם לא יטבע. על אחת כמה, אומרת הדוברת, אם נמשיל את מי הברכה לאמת, או אז מקבלת ההשוואה בין ברווז המנדרין לאדם משמעות נוספת. הברווז העדין, סמל הנאמנות והאושר שבנישואין בתרבות סין, אינו יכול לטבוע. טבעית לו השתכשכות באמת הפשוטה, טבעי גם החיזור בנעימות אחר בת זוגו. זאת בעוד האדם קשה לו דרך האמת, הוא מפרפר ועלול לטבוע בשקריו, ביחסיו עם בת זוגו בנישואיו, וביחסיו עם בני אדם אחרים בכלל – בכל אלה הוא מגושם, ואף חסר אונים. וכך הברווז הוא מטפורה לאמת הטבעית, שהאדם אינו מסוגל לקבלה בטבעיות ובפשטות, ולכן דווקא בשל "תחכומו" כביכול, ומורכבותו, הוא נתון יותר בידי כוחם של מעשיו הפתלתלים, המהפכים ומטביעים אותו.

 

בשורות הסיום מתעורר ספק אצל המתבוננת במידת הריאליזם של תמונת שכשוכו של הברווז. ולא שמדובר בשקר, אלא באפשרות של אשליה וטשטוש גבולות בין ההתרחשות שראתה "בפועל", בטבע, לבין תמונה, ציור, אולי בתוך ספר. על ידי כך הצופה מנתקת את הברווז מעולם המציאות, ומעבירה את ההתרחשות לעולם האגדות. והנה עולה, כי גם בתוך מצב ביניים זה, בין מציאות לדמיון, ומעולם האגדות, ניתן לחלץ אמת, הגות וחכמה, המתבטאים בשיר זה בהשוואה בין האדם לברווז.