רז סופר
המחלה
הַמַּחֲלָה בְּתוֹכִי, אֵין לָהּ עֲדַיִן שֵׁם.
הִיא קַיֶּמֶת, מִזְדַּחֶלֶת, מְחַלְחֶלֶת,
מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמִצְטַמְצֶמֶת, נוֹשֶׁמֶת.
אוּלַי אֲנִי בְּעֶצֶם הַהִתְפָּרְצוּת
הַטַּפִּיל בַּגּוּף הַזֶּה,
בֵּינְתַיִם אֲנִי הַשּׁוֹלֵט
וְהִיא בָּאֲפֵלָה, בַּלֹּא נוֹדַע
בַּמַּעֲרֶכֶת הַסְּגוּרָה.
יוֹם אֶחָד אֶפְתַּח וְאֶתְפּוֹרֵר,
כַּנְפֵי פַּרְפַּר שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶם
יוֹתֵר מִדַּי.
עופות
יָצָאנוּ לַקְּרָב וְחָזַרְנוּ עִם הַשִּׁקּוּץ
מְכוֹנַת בַּרְזֶל, קוֹצֵב לֵב, גּוּף זָר בְּתוֹכֵנוּ
הוֹלֵךְ וּמְכַוֵּץ אוֹתָנוּ
וַאֲנַחְנוּ טִפְּשִׁים, מִתְפַּתִּים.
עוֹד עוֹרֵק בָּנוּ נֶחֱסַם.
אַרְבַּע כַּנְפֵי שָׁמַיִם חָלַמְנוּ
וְנוֹתַרְנוּ צִפּוֹר מְנֻוֶּנֶת
קוֹפֶצֶת וּמְנַתֶּרֶת בַּעֲלִיבוּתָהּ.
כָּאן גַּרְגִּיר שֶׁל תִּקְוָה, שָׁם שְׂעוֹרָה, חִטָּה.
נִקַּרְנוּ, בָּלַעְנוּ, הִתְפַּטַּמְנוּ
בְּזֶבֶל, בִּשְׁאֵרִיּוֹת
וְשָׂמַחְנוּ כִּי הִרְגַּשְׁנוּ בַּעֲלֵי נוֹצוֹת.
גְּבָרִים, גְּבָרִים, חָזֶה נָפוּחַ
צוֹוְחִים, מְנוֹפְפִים בְּכַרְבֹּלֶת
שְׁטָחִים, גְּדֵרוֹת, פּוֹלְשִׁים
שׁוּעָלִים וּשְׁאָר טוֹרְפִים.
וְהֵן מְטִילוֹת, מְטִילוֹת בִּכְאֵב
זוֹעֲקוֹת בֵּיצִים רַכּוֹת
וְהַכֹּל לְבַסּוֹף הוֹלֵךְ לְכַפָּרוֹת.
אבא ואמא
הָיָה יְהוּדִי אִיד שֶׁחָשַׁב שֶׁאֲנַחְנוּ
רוֹצִים לִרְצֹחַ אֶת אַבָּא
וְלִשְׁכַּב עִם אִמָּא.
הַשְּׁכִינָה רְחָבָה וַאֲנַחְנוּ הַתְּמִימִים
מְבַקְּשִׁים לִרְאוֹת
נָעִים, מִתְפַּתְּלִים, מִתְפַּלְּלִים.
רַבִּים זוֹעֲקִים לְאַבָּא
אֲבָל בַּסּוֹף צוֹרְחִים אִמָּא
וְגוֹמְרִים.
יהודה
לִפְנֵי יְהוּדָה, הָיִינוּ יְלָדִים
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבוּדִים, רְדוּפִים.
חִפַּשְׂנוּ אַבָּא, כָּכָה חָשַׁבְנוּ.
יְהוּדָה הָיָה בּוֹגֵד. רַק אָדָם קָרוֹב
יוֹדֵעַ לִנְעֹץ סַכִּין עָמֹק.
צללים
הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת, אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים מֵרָחוֹק
אַתְּ נוֹגַעַת בִּי וַאֲנִי עֲדַיִן
לֹא יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת.
לוּ רַק מִישֶׁהוּ הָיָה אוֹמֵר לִי, כְּבָר אָז
כִּי יֵשׁ אֱמֶת בַּצְּלָלִים
הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת מְעַט מְאֻשָּׁר.
כל השירים עוסקים באופנים שונים של הסתרת האמת בידי אפלת השקר, וגילוי האמת מחייב מאבק בשקר, כמו מאבק במחלה, אלא שכוחה גובר עד טשטוש המציאות והגבולות בין החולה למחלה (בשיר "מחלה"). השקר ניכר בעיקר בנרטיב תרבותי (דתי וחילוני), חברתי ולאומי-פוליטי, שמטפחת חברה גברית לוחמנית, הנשענת על אתוס הנרדפות והקורבנות היהודי ההיסטורי, הלאומי והדתי, שאינו חדל להתקיים גם באתוס הישראלי המטפח את ערך הגבורה. אולם האמת הפוכה, כפי שנרמז בשיר "יהודה" (המרמז גם על יהודה איש קריות ובגידתו בישוע ההומניסט) – היהודי הנרדף הופך לרודף, והקורבן נעשה מי שמקרבן את שכנו, תוך הפניית עורף ובגידה בערכים ההומניים של היהדות, שחיזקוהו בעבר, בתמורה לכוח פיסי, צבאי, שאינו אלא אשליה ובו מצויים יסודות חולשתו המוסרית (הנרמזת בין היתר גם בשיר "אבא ואמא" ובשיר "עופות").
בשיר "צללים", המזכיר את משל המערה של אפלטון, הדובר רואה צללים ומקווה שביניהם חבויה אמת, שאילו היה מישהו מגלה לו אותה, הגילוי היה גורם לו מעט אושר – "מעט", טורח לומר הדובר, אולי משום שהוא מכיר כי האמת מכאיבה, מאחר שהיא מחייבת התמודדות עמה ו"סילוק" צללי השקר. ומכל מקום אותו "מישהו" איננו, ואולי כשהיה (כדוגמת פרופ' ליבוביץ', אם להעניק גם לשיר זה משמעות פוליטית) לא טרחנו להקשיב לו.
בתוך כך, הדובר פונה בקצרה אל נמענת עלומה, ומציין "אַתְּ נוֹגַעַת בִּי". מחד לא ברור אם הנגיעה היא ממשית, פיסית, או רגשית, האם מדובר באהובתו של הדובר, או מישהי שהוא נכסף לקרבתה, ורק צלליהם נוגעים זה בזה, בעוד שבפועל "אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים מֵרָחוֹק" זה בזה, אך הוא אינו יודע מה עליו לעשות כדי להתקרב אליה, (למרות אפלת ה"צללים"?). אך אילו הייתה איזו שהיא אמת בצללים - קרי שנגיעת הצל בו היא אמיתית, ואפילו מעט – די היה גם בכך כדי לגרום לו קצת אושר. אלא שלא כך אירע, והדובר יודע שזו אשליה.
השיר "עופות", שבו נדון בעיקר, מתאר לכאורה מאבק במחלה ממשית, ובתוצאותיה. בשיר בולטים שני מוטיבים. האחד - ה"עופות" המשמשים מטפורה להצגת חולשתם של החולים, השני - "גברים" שאמורים להיות חזקים, ובפועל שוביניסטים. הניגוד בשיר חד עד כדי דיסוננס בין שני מצבים מקוטבים אלה, וכדי להעצים את הדיסוננס ואת תחושת החולשה, השיר מסתיים בלשון נקבה - "הן מטילות", אף שעוף הוא בלשון זכר (בניגוד לציפור) . אולם אל חשש, אין כוונת המשורר לנשים. הגברים הם העופות, חולשתם מתוארת בלשון בלתי מחמיאה להווייתם הגברית, החזקה והשוביניסטית, שאינה אלא כיסוי ואשליה. זאת ועוד – האשליה הגברית מדמיינת את הגברים לתרנגולים. והרי תרנגול מכונה גם "גבר" וזכר אנושי נפוח – כתרנגול.
קל לקרוא את השיר כיציאה לקרב על הבריאות, של בני אדם חולי לב "יָצָאנוּ לַקְּרָב וְחָזַרְנוּ עִם הַשִּׁקּוּץ", אולם אם הגברים יוצאים לקרב הזה מלאי עזוז וגבורה, הרי זה משום שהם משלים את עצמם שהם יחזרו חזקים משהיו או לפחות כשהיו. והנה הם מתעוררים מהאשליה, ומגלים שלא המצופה התרחש ושלאחר סיום הקרב – הם עתידים לגלות שהמערכה על בריאותם תימשך ותלווה בנסיגה הדרגתית. מה שמתחיל עם קוצב לב ממשיך בהתכווצות, בעוד עורק חסום, בהתנוונות. מכל מקום, יש בסיס לטענה שחולים מצויים בהכחשה מלאה או חלקית למצבם, לפני וגם אחרי שהמציאות מתבררת. כך הדובר המדבר בשם רבים מוכן להתפתות, ולשקר לעצמו בשעה ששלב אחר שלב הוא הופך לצפור מנוונת, מרוטה.
אבל בחינת הדימויים בשיר חושפת פן פוליטי, החל מהפתיחה שהדובר מתאר כ"יציאה לקרב" המחייבת כוחות שאינם מצויים במי שהולך לניתוח. אלא שמדובר באקט מלחמה, המסתיים בשלב ראשון ב"סיפוח" של "מכונת ברזל" (שהיא גם מטפורה לנשק) שהוא "קוצב לב" - תוספת שלכאורה נועדה לחזק ולאזן את קצב הלב, אך בשיר הוא מחליש, מכווץ ומנוון ולכן המלחמה, וודאי שתוצאותיה, הן שקר, ומה שהובטח ללוחמים היה שקר, "וַאֲנַחְנוּ טִפְּשִׁים, מִתְפַּתִּים." הלוחמים חלמו על ארבע כנפי שמיים, אבל אם מקלפים את האשליה והשקר הם בבחינת "צִפּוֹר מְנֻוֶּנֶת/קוֹפֶצֶת וּמְנַתֶּרֶת בַּעֲלִיבוּתָהּ".
השיר עוסק בפער בין העליבות של הגברים הלוחמים, המרמים את עצמם בבלעם גַּרְגִּיר שֶׁל תִּקְוָה (מהי התקווה הזאת? ניתן לשער, שמדובר בדימוי העצמי המנופח של היותם גברים בעלי חזה נפוח, שמנופפים בכרבולת כמו "הגבר" בלול התרנגולות). הסיום הוא רך משאר בתי השיר ומלא כאב, עוסק בנשותיהן של הגברים אשר יולדות מתוך כאב (זוֹעֲקוֹת בֵּיצִים רַכּוֹת), אשר גם הן הולכות לכפרות. הסיום נותן תחושה של גלגל מסתובב בתוך כלוב ללא מוצא, של לידת ילדים ועקידתם לשקר המלחמה.
סיפוח האיבר הזר, שנועד לכאורה לחזק ובפועל מחליש, אולי הוא הד לתוצאות הקולוניאליזם (כך למשל הטענה כי ההגירה למערב אירופה מארצות כבושות לשעבר היא "גוף זר" המחליש את ה"מולדת" ואת "טוהרה" האתני). והדעת נותנת כי כוונה בשיר היא להחדרת ה"שטחים", לסיפוחן בפועל, משל החדרנו גוף זר ומיותר לגוף שהיה בריא קודם לכן. שכן ההתרחבות ל"שטחים" הן בבחינת חלום "אַרְבַּע כַּנְפֵי שָׁמַיִם", או אשליית ה"אימפריה" המתבטאת בהתנחלויות ובדיכוי הפלסטינים - "שְׁטָחִים, גְּדֵרוֹת, פּוֹלְשִׁים"... והגברים מנופפי הכרבולת החיים בשיכרון ואשליית כוח – "בַּעֲלֵי הנוֹצוֹת" - הם המתנחלים, שהמציאות עומדת לטפוח על פניהם, שכן כל מעשיהם הם בזבוז, ולשווא - "וְהַכֹּל לְבַסּוֹף הוֹלֵךְ לְכַפָּרוֹת", ולא זו בלבד, הם אלה שישלמו את מחיר האשליה, שכן הם ה"תרנגולים" שישמשו כ"שחוטים" לכפרות. ומי הן ה"מְטִילוֹת בִּכְאֵב/זוֹעֲקוֹת בֵּיצִים רַכּוֹת" – מן הסתם כולנו, או לפחות האמהות שמשלמות מחיר יקר, מחיר חיי ילדיהם הרכים - "בֵּיצִים רַכּוֹת".