עדי גולן

 

חפצים וציוד אישי

 

בתחנה קניתי שני כרטיסים והעברתי אותם במכונה, שיהיה רשום איפה שהוא שהיית. כשהרכבת עצרה עלינו על הקרון השלישי מההתחלה. התיישבנו ליד החלון. שמענו שריקה והנוף התחיל להתחלף מירוק לצהוב וכחול ואחר כך לשורות של בניינים גבוהים.

יחסית לשעת בוקר מאוחרת, הקרון היה עמוס ולמרות זאת התמלאתי ברוגע של הרכבת, שמרשה למות לרגע בלי שכולם מיד ישימו לב. כאילו הרעש ומריחת הנוף על השמשות מסווים במעט את העצירה המוחלטת שבפנים. חיפשתי מקום כזה שזה יהיה בסדר, שתוכל להישאר בלי דופק לעוד קצת. מאתמול אני כבר כמעט לא מדמיינת איך הלב שלך חוזר לפעום.

ירדנו בעזריאלי, קניתי לנו שייק תות בננה ושוטטנו קצת בין הריוניות עם בטן של ירח מלא בשמלות פרחוניות קצרצרות. נכנסנו לחנות בגדי תינוקות יוקרתית. המוכרת התעניינה באיזה שבוע אני ואם בן או בת. היה לה מבט משונה כשלקח לי רגע לענות, נדמה לי שאתה בן. קניתי לך אוברול כחול צמרירי.

השתקתי את הנייד שצלצל בתדירות גבוהה מידי. כמה הודעות מהעבודה ומעל עשר הודעות מודאגות מאמא. אחרי כמה דקות היא התחילה להתקשר שוב ושוב וגם אורי. בסוף אמרתי לו שנסענו לטייל. "מה תל אביב? השתגעת?" הוא אמר שהוא בדרך לאסוף אותי ושהוא מודאג ואתמול נראיתי כבר יותר טוב ומה קרה פתאום ושהוא לא היה צריך ללכת לעבודה ושאולי נלך כבר לדר' גורלניק ושעבר כבר חודש ושבוע מאז שהיא אמרה לסיים את זה וזה כבר מסוכן. אמרתי לו שלא ידאג ושאני עוד מעט חוזרת הביתה. רק שאלתי אם הוא רוצה שנביא לו מהפיצה המרובעת של תל אביב. הוא אוהב אותה מזמן.

כשהגענו לחוף, חלצתי נעליים שתרגיש פעם את החול החם בין האצבעות. דמיינתי את האצבעות שלך קטנות ומתוקות, ואפילו אם הן כחולות או אפורות עכשיו. רוח קלה ליטפה אותנו. מרחוק ראיתי את הספסל של כרמלה. ככה קראנו לה, אני ונועה ורותי. השלישיה שהיינו עד כיתה ו' כשגרתי שני רחובות מפה. כרמלה היתה המשוגעת שגרה על הספסל בקצה החוף. היינו מתרחקות ממנה בפחד או גועל. לא בטוחה אם ידענו שקוראים לה ככה או שהמצאנו או שזו היתה שמועה. היא עדיין אספה בקבוקים, גבה היה כפוף יותר משזכרתי ושיערה לבן כולו. היא הרימה שני בקבוקים והתישבה על הספסל הקבוע. התישבתי על הצמוד בקצה הרחוק. הוא היה ריק תמיד, מפאת גלי הריח או סכנת ההידבקות. לא התעייפתי ולא כאבו לי הרגליים. משהו אחר הביא אותי לשם. "מאמי, יש לך כסף? אני צריכה רק למונית לחזור הביתה, נתקעתי, אל תשאלי". שאלתי אם קוראים לה כרמלה. לא יודעת למה. היא אמרה שכן והסתכלה לי על הבטן. "את צריכה לאכול טוב כפרה" היא אמרה לי. "אני, כפרה, לא ידעתי לשמור על עצמי בהריון". חשבתי בהתנשאות על הדיבור שלה, שהיה איטי כדיבורם של נרקומנים או שיכורים. המלים לא באמת רצו לצאת, היה בהן מאמץ מיותר שעדיף שיושקע בדברים אחרים. ילד שעבר מאחורינו זרק מקל של ארטיק, ככה גיליתי בדיעבד, כי היא קמה מיד ואספה אותו אפילו שהיתה צריכה להתכופף עד לתחתית של הפח. "את אוספת גם מקלות?" שאלתי אותה. "כן זה לבן שלי, להדבקות". "הדבקות?" "כן בגן עושים, והוא מחלק לכל הילדים. מבסוט". היא הצביעה על הכיור שמאחורי הקיוסק, "זה היחיד עם סבון בכל הים", היא סיפרה לי בגאווה, "אני שוטפת שלא יישאר מהרוק". "הוא עשה לי מטוס". והיא פשפשה ושלפה את שרידי היצירה מאי שם מתחת לקרטונים וערימת בדים שעמדו בצמוד לספסל שלה. "לאמא, מרץ 2006" היה רשום בפינה בדפוס עם לורד של גננות. "את פוגשת אותו הרבה?" שאלתי. "אה?" "את הבן שלך?". היא אמרה שאולי כשיהיה בן 18 ירצה לבוא לפגוש אותה. "בינתיים אסור. זה משיש לי את הסכיזופרניה אסור". היא סיפרה וראיתי שמתחיל להיגמר לה הכוח. "טוב כפרה, יש אנשים שצריכים להתפרנס" והלכה ללקט בקבוק שהושלך. החצאית הדהויה חשפה קרסוליים עייפים בולטי ורידים שהלכו באיטיות לעבר הפח הרחוק. חיכיתי לה על הספסל. "אז תאכלי טוב כפרה את שומעת?" לא תיקנתי אותה. התקרבתי עוד קצת. הגוף שלה פלט גלים נעימים של חום למרות ריח אלכוהול וזיעה חמוצה. התקרבתי עוד וישבתי צמוד. סיפרתי לה על הילדה שהייתי. היא נשענה לאחור, מקשיבה או מנמנמת. סיפרתי על איך הייתי ילדה כזו שהכל היה צריך להיות לה בדיוק ואיך הכל היה עד שכבר לא ובסוף כיתה ו' עזבנו את תל אביב והתחלתי מחדש, או שלא. ואיך הפסקתי לכתוב ולא מצאתי חברות. אבל עשיתי כאילו, שאמא לא תדאג ושלא איראה לבד בהפסקות. בצבא עשיתי כאילו שאני מתאימה להדריך והדרכתי ובלילה היו לי סיוטים משוגעים. רק באוניברסיטה, כשפגשתי את אורי, ידעתי שהוא יהיה לי בית אפילו כשהוא לא היה מוכן לשמוע על תל אביב ועברתי אליו למושב. וכשגילינו את שני הפסים המיוחלים כמה רציתי שהכל יהיה שוב בדיוק. ובאמת היה, עד הבדיקה האחרונה. לא דיברנו כל הדרך הביתה וגם אחר כך החלפנו מלים של שותפים לדירה שהישרדותם תלויה לעיתים זה בזו. כרמלה התחילה לנחור. חזרתי דרך הרחוב של רותי, מסלול הדילוגים שלנו. הסנדלים הצהובים הזהים שקנינו בקיץ שבין ה' ל-ו' קיפצו בביטחון של יודעי דרך בין הבתים הישנים, מועכים פירות פיקוס בהנאה.

בכניסה לתחנה, השומר בדק לי את התיק והעברתי את שני הכרטיסים במכונה. הנוף נהיה אפרורי יותר. מולי התיישבה אישה מבוגרת עם משקפיים עגולים עדכניים בסגנון פרויד וצעיף משי לחימום צוואר רגיש מפני בריזת מזגנים. חשבתי על הצוואר של כרמלה. היא הביטה בבטן וחייכה אלי חיוך מתוק שמצפה לרך הנולד. ניחשתי שחזרה מביקור אצל הנכדים. חריקה, האטה ובלימה, תחנת אוניברסיטה ו"הנכם מתבקשים לא לשכוח חפצים וציוד אישי ברכבת", סטודנטים נדחקים, מצטופפים, סגירת דלתות, ושוב תנועה, האצה. וכשהנוף נמרח שוב על השמשה, התחיל הנהר לזרום אל המושב ומהמושב אל רצפת הלינולאום של הקרון, אל המעבר ומטה במורד המדרגות. הבטתי בהצפה כמו בעץ בשלכת. חלק הציעו עזרה או נבהלו והתעוותו בגועל, הציעו מגבות או נייר או להתקשר למד"א. הקרון הלך והתרוקן. רק האישה המבוגרת הביטה בי בשקט. ירדתי בתחנה של בי"ח רמב"ם והתחלתי ללכת. הרגליים נחלשו לי אבל המשיכו בכל זאת. השארנו שביל מפואר באדום בוהק. מתחנת הרכבת על המדרכה ולכל אורך מגרש החניה, משם אני לא זוכרת מה קרה. אורי מצא אותי על רצפת החניון ברמב"ם, כך גיליתי חודש מאוחר יותר, ובפעם הבאה שעליתי לקרון השלישי הוא היה עמוס מאוד. המושבים היו כולם תפוסים ובמעבר חיילים יושבים-שוכבים וצ'ימידנים ענקיים, הדופק התחיל לטפס לי, ואז מצאתי את המושב האחד הפנוי ליד החלון. התישבתי על הכתם האדום המפואר שעבר ניסיונות קרצוף רבים חסרי תועלת. ליטפתי אותך ואת הירח המלא החדש שלי שלא יחליף אותך לעולם.