יעל רן

 

 

בַּקֻּפְסָא הַגְּדוֹלָה

בִּצְבְּצָה לְמֶחֱצָה תִּיקִיַּת מִסְמָכִים.

הַיָּד הָאֲסוּרָה נִשְׁלְחָה לָקַחַת,

הָעַיִן דִּפְדְּפָה שׁוּרוֹת,

בְּקֶשֶׁב רַב וַחֲרָדָה פְּקּוּחָהּ.

אֱמֶת נָפְלָה כְּגֶשֶׁם עַז,

בְּרָקִים הִבְרִיקוּ אִישׁוֹנֶיהָ.

כְּשֶׁחָזַר, הַקֻּפְסָא כָּמוֹהָ דָּמְמָה,

הַתִּיקִיָּה גַּם הִיא הֻנְּחָה

הֵיטֵב, שְׁמוּרָה בִּמְקוֹמָהּ.

אַךְ בְּפָנֶיהָ נִרְאָה רַחַשׁ,

עָתִיד לִגְדֹּל לִכְדֵי פְּתִיחוּת

בְּשִׁירַת הַצְּרָחָה.

 

​

*

 

"מַעֲרֶכֶת עֲצַבִּים מְשֻׁבֶּשֶׁת".

"מַנְגְּנוֹן סֵרוֹטוֹנִין - שֶׁהִנְמִיךְ פְּעִילוּתוֹ".

"דִּכָּאוֹן כְּרוֹנִי".

וְיֵשׁ שֶׁיָּקֵלּוּ רֹאשׁ בְּ-"הַכֹּל בָּרֹאשׁ".

אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁכָּל הַמֻּנָּחִים הַמִּקְצוֹעִיִּים הַלָּלוּ

לֹא מְדַגְדְּגִים בְּדַל אֱמֶת

הַתָּוִיּוֹת רְפוּאִיּוֹת, כִּמְדֻמָּנִי לֹא נִמְצְאוּ יְעִילוֹת לְרִפּוּי,

קוֹרֵלַצְיָה חִיּוּבִית בֵּינָן לְבֵין דִּכּוּי הָרוּחַ

מְדֻיָּק הַרְבֵּה יוֹתֵר.

מִזֶּה עָשׂוֹר מְתַרְגֶּלֶת כְּאֵב

וַעֲיֵפוּת מַשְׁחִירַת עֵינַיִם

לוֹמֶדֶת רִפּוּי עַצְמִי

בְּמַעְבֶּדֶת הַנִּסּוּי וּטְעִיָּה

מְתַרְגֶּלֶת אֹמֶץ שֶׁל הֶמְשֵׁךְ

בַּחֲדַר הַכּשֶׁר שֶׁל הַחַיִּים.

 

 

*

 

אָדָם כְּבוּל שַׁלְשְׁלָאוֹת

שֶׁהַמְּצִיאוּת סוֹגֶרֶת עָלָיו

אֶת פִּיר הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַטּוֹבוֹת

מְגָרֵשׁ בְּכָל יוֹם אֶת הַקְּשָׁיִים

עִקֵּשׁ יוֹם

חָזָק בְּנַפְשׁוֹ הַמְּחֻסְפֶּסֶת

וְלִבּוֹ אִלֵּם

דַּי לוֹ בְּצִפּוֹר שִׁיר

בְּהָנֵץ חַמָּה עַל רֹאשׁוֹ

בְּעוֹד פֶּתַח יוֹם

בַּמַּבָּט לְתוֹךְ הָאִישׁוֹנִים

פֵּרוּר אֱמֶת

לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַלֹּא מְזֻקֶּקֶת

כְּדֵי שֶׁלּוּ לְרֶגַע

תִּתְלַוֶּה בּוֹ

מְנַת חֹפֶשׁ.

 

האמת משחררת ואף מעניקה השראה, אך לא בלי מחיר בצידה. כך, כנראה, על רקע של אמת רפואית מוסתרת, "דִּכָּאוֹן כְּרוֹנִי", מתואר בשיר הראשון תהליך גילוי האמת, המטלטל "אֱמֶת נָפְלָה כְּגֶשֶׁם עַז," הגילוי, (באמצעות ביטויים וציורים, כמו "הַיָּד הָאֲסוּרָה", "הָעֵינַיִם שֶׁדִּפְדְּפוּ שׁוּרוֹת" וכו') נעשה בהסתר לגמרי וגורם תחילה להלם, לצרחה פנימית (שאולי תבוא בעתיד לביטוי בשירה), אבל בהמשכו ללמוד "רִפּוּי עַצְמִי/ בְּמַעְבֶּדֶת הַנִּסּוּי וּטְעִיָה" עד לתרגול אומץ והבנה כי "פֵּרוּר אֱמֶת / לְתוֹךְ נַפְשׁוֹ הַלֹּא מְזֻקֶּקֶת..." מביא איתו "מְנַת חֹפֶשׁ".

 

שלושת השירים קשורים זה בזה בתהליך של התפתחות – תחילה גילוי האמת הרפואית, אך שלא בדרך הרגילה, מפי הרופא, אלא בגנבה, בדרך "מרמה", תוך ניצול הזדמנות של היעדר הרופא/המטפל בחדר. לכן הגילוי של האמת המרה – של המחלה – נעשה ללא הכנה, ללא הדרגתיות והאמפתיה הדרושה כדי שהחולה יקלוט ויעכל את הבשורה הרעה. ההתפכחות, הכרת האמת, היא חדה ופתאומית כסערת גשם מלווה בברקים. הדממה שלאחר הסערה היא מלאכותית, ואפשר שהניסיון להסתיר את הגילוי ה"אסור" אינו מצליח, שכן "בְּפָנֶיהָ נִרְאָה רַחַשׁ", בעיניה יש ברק. ואנו נרמזים קלות, אך לא למדים מן השיר, האם הרופא/המטפל משגיח בכך.

 

השיר השני מפרט את הממצאים הרפואיים /הנפשיים, ובתוך כך מרמז שהאבחנה הרפואית אינה מדויקת, או אינה יכולה באמצעים רפואיים טכניים, להסביר ולהכיל את המחלה, לא כל שכן לרפאה. ומכאן תיאור מאבקה של הדוברת מזה עשור, שמטפלת בעצמה ובכאביה. השיר שואב מטפורות שונות, בכללן מעולם הספורט, (חֲדַר הַכֹּשֶׁר שֶׁל הַחַיִּים). ואילו השיר השלישי ממשיך בתיאור המציאות הקשה, הסוגרת על הנפש כ"פיר", ככלא, והתקווה ותחושת השחרור מושגים מתוך הסתפקות במועט, בזריחת השמש ובשירה.