שמעון רוזנברג
הרהורים בזכות בורגנות ושירה בעקבות ספרו של עמיר עקיבא סגל
"לשוב ולאכול בשר" | הוצאת ספרי עיתון 77, 2020 | ערך יובל גלעד
במרכז ספר שיריו של סגל מתוארים חיי אדם ככל האדם, שנקל להזדהות עמם, בכללם אני, באשר מרביתם המוחלטת של השירים אינם מאפיינים כהוא זה חיים של משורר או אמן אחר, לא את יצירתו, מחשבתו ולבטיו הייחודים. "שמירת המרחק" מ"מהותו" של משורר יכולה ליצור רושם כי לא על עצמו סגל מספר, אלא על איזו דמות בורגנית או זעיר בורגנית. תורמת לכך גם שפת השירים הפרוזאית. השפה נקייה, טובה, ספונטנית, ללא פומפוזיות והתחכמויות לשוניות, נטולת מטבעות לשון בנליות. היסודות האמנותיים בלתי מורגשים לעין בלתי מיומנת. הכתיבה שהיא לעתים מפטפטת (להבדיל מפטפטנית) מושכת את הקורא לקריאה מהירה עד שתיתכן אשליה שלפנינו שירה שטחית, שאינה מחייבת קריאה שניה. מאידך, הקירבה וההבנה האינטימית של דמות הגבר המתוארת במרבית מהשירים מרמזות על קרבה גדולה של סגל אצל עצמו, ולכן נראה כי הוא ביקש להשתקף מתוכם לא כמשורר, אלא ב"חלק הרגיל" שלו, החווה דאגות, צער, והתלבטויות מוכרות, ואף סוגיות אקזיסטנציאליסטיות מרומזות.
אמנם ראוי גם לבחון את הספר וסוגיותיו, שלא דרך מסננת "בורגנית". אך קריאת השירים מעלה חשד שכוונת המשורר לומר, שהוא ומשוררים נוספים הם בני אדם רגילים, וודאי נורמטיביים, שכאבם וסבלם ודאגותיהם הם רגילים כשל כל אדם, וכך גם שמחתם ואושרם, ושיש בידיהם חופש בחירה לחיות חיים רגילים. ומכאן גם ששירה אינה איזה כורח שאין הוא – ואחרים – יכולים בלעדיה. אולי תאמרו שנפש בורגנית אינה יכולה להיות כל ישותו והווייתו של משורר, שהוא אינו יכול להיות ככל אדם. לא כי משוררים חיים בספירה נפרדת משלהם, מרחפים מחוץ לחיים או לצידם, אלא משום שמשורר דומה גם למשקיף, המתבונן על חייו וחיי אחרים מזווית או רום מבטו היצירתי, מגובה תרבותו וידענותו שאינה רגילה, ואם יספר רק על חיים רגילים נחשוד שנסתר בשירים עוד סוד שלא גילינו, שאין מספרים עליו מבחירה מודעת.
ושמא - אם לתת הד לשיחה במכוניתי הבורגנית עם המבקר העורך והסופר רן יגיל - הבחירה באורח חיים בורגני כרוכה בוויתור על חיים אמנותיים טוטאליים, המחייבים התמסרות והקדשת כל זמנו של המשורר לאומנותו על חשבון חיי משפחה, פרנסה, ילדים וכד'. או אם להרחיק לטיעון שמצאתי באחד ממאמריו החריפים של יגיל – שירה בורגנית, של נפש בורגנית, עלולה להיות שטחית, נטולת מעמקים ועוצמות רגש פראי, מוטרף. אולי מתחייבת היכרות קרובה עם סגל המשורר, או להיות מודע לרכילויות סביבו, כדי לגלות שהוא העדיף להדחיק, להסתיר בשכבות עבות של "בורגנות נורמלית" את ייחודו ועומקו. או – כפי שאני סבור, את העומק ניתן לזהות למשל באירוניה, המופנית כלפי עצמו. מלגלגת, אך לא בזה, ואף יש בה אמפתיה לאדם הבורגני. וחשוב מכך - השירים מרובדים, יש בהם לעתים אניגמטיות, שלרוב אינה מקלקלת את השיר ומאפשרת פרשנויות מגוונות.
פה ושם ניתן למצוא גם "התפרעות" נהדרת, אניגמטית ורבת משמעות, כמו בשיר "הבן מתגשם בבשר" שבו האירוניה מתעצמת עד לרמת אבסורד סוריאליסטית, כדי לתאר – כך על פי אחת האפשרויות הפרשניות (ובהנחה שהשיר אינו עוסק בשאיפה לאכול בשר ממש, כמשתמע בשיר הנושא את שם הספר) – את כשלונו של גיבור השיר לממש את תאוות הבשרים שלו, מכיוון שֶׁ"הַבָּשָׂר חָמַק" - מן הסתם זו בת זוגו - בעוד שהוא צריך להתחנן כדי לזכות ב"מנת בשר", והשיר הופך למשחק פיתוי כושל, כרדיפה ובריחה, משחקי "חתול ועכבר", עד לוויתורו של בן הזוג מפני רצונה:
הָיָה לַיְלָה
הַבֵּן בִּקֵּשׁ לְהִתְגַּשֵּׁם בַּבָּשָׂר
וְהַבָּשָׂר חָמַק....
הַבֵּן הוֹשִׁיט יָד אֶל הַבָּשָׂר
הַבָּשָׂר לֹא וִתֵּר וְהַבֵּן וִתֵּר
לֹא עַל הַבָּשָׂר
בְּהֶמְשֵׁךְ הַלַּיְלָה זֶה נִגְמַר
הֵם נִרְדְּמוּ וְהַחֹמֶר
הִתְיַבֵּשׁ וּמֵת וְנִשְׁכַּח
כְּמוֹ כֻּלָּנוּ הַבָּשָׂר הַוָּרֹד
הִמְשִׁיךְ לְהִתְקָרֵר בָּאֲוִיר הַחֶדֶר
מוטיב "הבן" חוזר ומופיע במספר שירים, ובכללם סדרה בת חמישה שירים הנושאים שם זה. הם עוסקים ביחסיו עם אביו, בתהליך התרחקות והתקרבות והתרחקות מחודשת ביניהם, ובדמיון אופי הגובר ביניהם, בכלל זה חזרת הבן על טעויות חייו של האב, והוא מסיים בהפיכתו של הבן עצמו לאבא. "הבן" מופיע גם בשירים נטולי הקשר של יחסיו עם הורים (ולכן לא תמיד ברור מדוע הוא בוחר בכינוי זה). מכל מקום, נראה כי הוא מרמז על דמותו של סגל עצמו, אולי על השפעתם המתמשכת של הוריו, גם בהיעדרו ולאחר נישואיו, כמין צל המשפיע או אף מעיק עליו. לעתים נראה כי הוריו, או לפחות אביו, הוא שמספר על "הבן". אולם בכמה מהשירים, כמו בשיר דלעיל, לא סביר כי הם משמשים משקיפים, או נוכחים, כדי "לספר". כך גם בשיר "בשלב הזה", המעט אניגמטי, הפותח באמירה סתומה - "אֲנָשִׁים כָּתְבוּ עַל הַבֵּן הַמֵּת" - ללא קשר ברור להמשך השיר. בשיר נרמז קלות תהליך התברגנות, המתמצה באי שביעות רצון מרומזת מיחסי שכנות, ובכוונה לעבור דירה. השיר עובר מנושא לנושא ללא סיבה סבירה, ולטעמי הוא מהפחות טובים בספר
(כך או כך, מוטיב זה ראוי לבחינה נפרדת שמעבר לגבולותיה המצומצמים של רצנזיה זו).
"שמירת המרחק" של סגל מהדמות המתוארת בולטת בעיקר בשירים בהם הוא נוקט בגוף שלישי זכר יחיד או רבים, או בלשון "אנחנו". רק בשירים בודדים הוא שב ומתקרב אל עצמו, באמצעות גוף ראשון יחיד. אך ספק אם השירים הללו אינטימיים יותר, חושפניים יותר, או פחות עוסקים בהוויה "בורגנית". רק בשירים ספורים הוא מזדהה כמשורר, ועם משוררים אחרים, או עוסק בשירה עצמה, כמו בשיר "גם מבחוץ", המרמז על מצבה העגום של השירה, ואת אכזבתו ממצבה וממצבו שלו, כמי שנשאר בודד, או אחד ממעטים, ועל כן "עָלֵינוּ לְאַתֵּר אֶת בְּנֵי מִינֵנוּ. אֵין כָּאֵלֶּה...", ואני יכול לשער שכוונתו ל"זן" של משוררים איכותיים, אך הוא גם מכיר בכך שֶׁ"דֶּרֶךְ חַיִּים אַחֶרֶת/אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֶחְיֶה". אפשר כי לעצמו הוא מרמז גם בשיר "היה אדם", שאמנם הוא חי ו"עֲדַיִן מְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ", אך משול כמת, מכיוון שרצונותיו אינם מתגשמים, והוא אינו זוכה שֶׁ"הַשִּׁיר שֶׁלּוֹ" יהיה "בַּמֶּרְכָּז", או לפחות "בָּרֶקַע".
אם כן, איך "התגלגל" סגל המשורר לחיים אלה? אולי עונה על כך השיר הפותח "מה שהובטח", שאפשר לראות בו מעין מבוא, הסבר כיצד התעצב בתרבותו ואישיותו כאחד, כמו גם רבים מן היהודים-הישראלים, וודאי יוצאי אירופה. השיר מרמז על השפעת השואה ומה שהתרחש לפניה ואחריה, על התגבשות התרבות היהודית והישראלית מאז החורבן ועד היום, בכללה לידת שפת היידיש מזה ודעיכתה אל סופה המתקרב מזה. וכמו ביקש המשורר, לקבוע "קַוֵּי מִתְאָר", אם ליטול את הביטוי מהקשרו האחר שבשיר, כדי לחלק, ליצור דיכוטומיה בין תקופות והשפעות עליו, ובתוך כך הוא משרטט גם גבולות תרבות אוניברסלית או אירופאית לפחות, ומציין אילו מאפייני טאבו בחייו הותרו, או בעיקר נוספו, ייתכן בהשפעת טראומת השואה, קום המדינה וניצחונותיה.
וכך, בשיר אחד לא ארוך במיוחד, אינפורמטיבי ואף יבש, נדחס עולם ומלואו של היסטוריה יהודית ישראלית, והשפעתם המרומזת על הדובר, כמו יחסיו עם הוריו, כנראה ניצולי שואה, שמילאו אותו באיסוריהם הרבים, השפעתם על אופיו, אורח חייו, על בחירות שעשה בבגרותו וכד'. ובתוך רצף בלתי פוסק של מילים מגניב אמירה על חלקו של כל אחד ביחסים, בביטוי קצר "הֶאֱשַׁמְתִּי אוֹתָם וַאֲנִי אָשֵׁם", אשמה ממנה הוא ממהר מיד להשתחרר (או להתנער) משום שֶׁ"הַדְּבָרִים הִתְפַּתְּחוּ כָּךְ" והסובב הלאומי והתרבותי הוא ש"הכתיב" וכפה את אורח החיים האישי. ומאחר שבכך אין הדובר שונה מרבים אחרים, הרי הוא משמש להם כנציגם, נציגו של רובד חברתי-דורי.
סיפור החיים עצמו נפתח בתקופה של "לפני לידה". אולי זו לידת המשורר עצמו ואולי לידת בנו. המשורר אינו נזכר בשיר. נושאו הוא אב כלשהו, מובטל (פרט החוזר בכמה שירים) החי על חשבון רעייתו ולכן "בִּלְתִּי נָחוּץ", אך לא חלש – ההכחשה של חולשתו חוזרת ומוצהרת שלוש פעמים, הולכת ומצטמצמת מלשון עתיד להווה ומשם להגדרת אישיות כללית, שבה מצויים הומור דק, אירוניה והעמקה-חפירה של מצבו: "הוּא לֹא יִהְיֶה חַלָּשׁ. הוּא לֹא חַלָּשׁ, לֹא חַלָּשׁ. אֲבָל הַנְּזִילָה נוֹזֶלֶת", כך גם קיר בית מתקלף בשיר, מן הסתם בביתו, משקף בכפל משמעות מצב כלל חברתי מזה ואת מהותו של הגיבור עצמו מזה ("הוּא הַכֹּתֶל שֶׁל הָעָם הַזֶּה, בִּלְתִּי יַצִּיב, כְּפוּי טוֹבָה"). ובתוך כך נרמזת אי שביעות רצונה של רעייתו הבוכה בחדר הסמוך.
וכך הלאה. הלעג הדק שבדק בשיר "הילד נולד" מצוי במה שמטריד את הדמות הגברית המתוארת, שאינו אלא מה שמאפיין בעלים רבים, בתקופה שלאחר הלידה – ההיעדר הכפוי של יחסי מין, שכן "אִי אֶפְשָׁר לְגַעַת בָּאִשָּׁה כִּי הַיֶּלֶד יִבְכֶּה וְאַף אֶחָד לֹא יִישַׁן..." הריחוק של המשורר מהדמות גובר, הוא נראה כצופה בסרט, כאחד מקהל, ואנו כמו צופים ביחד עמו, שכן לפתע חל מעבר לדיבור בגוף ראשון רבים: "אֲבָל אֲנַחְנוּ נִזְכֹּר הַכֹּל/אַחֵר כָּךְ נְסַפֵּר/לֹא נְדַבֵּר"" – והמשורר שב לתאר את הדמות הגברית ואת "אי הנחת" שלו, בשל "צְרָכִים בִּלְתִּי מְסֻפָּקִים" שיסופקו רחוק מרעייתו, באמצעות אוננות, כנרמז.
בכמה שירים ניכרת האירוניה באי-שביעות הרצון בשל כשלון להשיג יעדים כלכליים, שמהולה במעין השלמה עם חוסר המוצא ממצב ה"בורגני", בשל הצורך בפשרות ובוויתורים. כך בשיר "שלו אבל" יש אי השלמה בחיים שבהם בחר, בייחוד בהפיכתו להורה – "הוּא לֹא יָכוֹל לִסְלֹחַ/שֶׁהַדְּבָרִים הֵם כָּךְ/עַל הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ/הִמְשִׁיךְ לְהִכָּשֵׁל....רָאוּי לְהִתְפַּשֵּׁר רָצוּי לְוַתֵּר" כש"יֶלֶד נוֹלָד אֶל עוֹלָם מוּגָן". מתוך כך ניכרת הדאגה על הכשלון לספק את צרכי הילד, שכרוך גם בחשש מאובדן כבודו הגברי, כמי שבשל היותו מובטל (כפי שכבר צוין בשיר "לפני לידה") הוא יהפוך ל"תחליף אם", בשיר "דבר לא נשכח:
הַבֵּן פָּחַד לַהֲפֹךְ לְאֵם
בְּעִקָּר כְּשֶׁהָיָה מֻבְטָל
אוֹ כְּשֶׁאָסַף אֶת הַיְּלָדִים
...אַחֲרֵי שֶׁהַיְּלָדִים נִרְדָּמִים
עוֹשֶׂה עַצְמוֹ עוֹבֵד..."
חוסר יציבות כלכלית, דאגה מתמדת הנמשכת יותר משרצה (בשיר "זה נמשך") יש לה מחיר נפשי לא קל. זו ודאי אינה "בורגנות שמחה". היא כרוכה במאבק, באי הבנה וביחסים רעועים – אם לא עם רעייתו, אזי עם אביו שֶׁ"לֹּא יָדַע וְלֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין" וגם הבן "לֹא מוּכָן לִסְלֹחַ עַל הַחַיִּים שֶׁנִּתְּנוּ/ עַל הַחַיִּים שֶׁיִּסְתַּיְּמוּ/עַל הַזְּמַן שֶׁלֹּא הוּבַן". מצב מתמשך זה עלול להוביל להידרדרות נפשית, לדיכאון, המקרין על הסביבה ומזוהה על ידיה, עד להפיכתו לְ"קָרְבָּן אֶפְשָׁרִי לְאַלִּימוּת מִקְרִית... ...נֶאֱלַץ לִהְיוֹת יֶלֶד מִתְנַצֵּל עַל טָעֻיּוֹת /צוֹעֵק בְּלִי לְהִשָּׁמַע/בִּלְתִּי נִסְלָח". האם זו "בורגנות", או שמא "קורבנוּת" בגלל הכורח "ללכת בתלם", במשעול הצר של סוציאליזציה משעבדת ומצמצמת נפש? האם יש לדובר, המייצג רבים כל כך, ברירה בעולם המודרני וההישגי? האם הוא ואחרים כמוהו אשמים במצבם? לכן ראוי לנו לומר, ששירה העוסקת בכך אינה פחותה בערכה מכל שירה אחרת, אינה פחות אקזיסטנציאליסטית משירת משוררים לא "בורגנים" כביכול, שאנו נוטים להעדיף ולפאר, אך בסתר לבנו רובנו לועגים לדרך חייהם הבלתי מאוזנת (בפרפרזה על רמב"ם מזה ועל השיח' יוסף קרדאווי מזה) ואינם רואים בהם מודל ראוי לחיקוי.
אולם כאשר בשירים מאוחרים יותר הקשיים הקיומיים מתחלפים בחיים בורגניים רגילים, מתלווה אירוניה דקה הגוברת לעתים עד לכדי סרקזם, נוכח שקיעה בחיים משמימים חסרי עומק ובנאליים. הם לא עוסקים בהגות יצירה ובבעיות שברומו של עולם, אל שוקעים בחיי עבודה, במגע עם רשויות, עיסוק ברכוש, צפיה בתוכניות חסרות ערך, ועיסוק בטקסים שאינם אלא קליפה, ומוענקת להם חשיבות מזויפת, כשלמעשה כל זה רק הצגה, ב"כאילו" – "לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַטֶּקֶס/כְּאִלּוּ הַכֹּל קָפֶה" (בשיר "וכל זה"). גם תיאור הגאווה בהישגים החומריים והתהדרות בניסיון חיים, כמו הייתה חוכמה עמוקה, רוויים בלעג בלתי מובלע, כמו בשיר "איך עושים מה": "עָבַדְנוּ קָשָׁה מְאוֹד/כְּדֵי לִהְיוֹת אֲנָשִׁים/שֶׁיּוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים דְּבָרִים...יֵשׁ לָנוּ חוּשׁ בִּקֹּרֶת/וְגַם חוּשׁ הוּמוֹר עַצְמִי/נָאֶה וְעַלִּיז/כְּדַאי לְדַבֵּר אִתָּנוּ".
הלעג ממשיך וניכר גם כלפי מה שמזוהה ככהות חושים, כעיסוק ריקני בדברים שוליים וחיצוניים, בחברת הצריכה המודרנית, שאינה מתעניינת או לא שמה לב לאירועים החשובים באמת. כך בשיר "מה עשית ברגע שזה קרה?" שאלה שמזכירה את הפניה ברחוב של כתב טלוויזיה לעובר אורח מזדמן, ומרמזת כנראה על איזו התרחשות משמעותית שבה נכח, אולי פיגוע או תאונה. אך המשיב הריקני מספר מה לבש באותו זמן, ומה רכש בהנחה, ומסיים בכך שבזמן ההתרחשות "אֶת רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ סְבִיבִי לֹא הִכַּרְתִּי/בְּשֵׁם כְּבָר אָז וְגַם אַחַר כָּךְ", קרי "לא ראה ממטר", כמו לא נוגעת בו ההתרחשות, ועולם מבחינתו כמנהגו נוהג. ושמא קשור לעניין זה השיר "צריך להמשיך", היתכן שהוא מתאר את זירת הפיגוע, זמן קצר לאחר ביצועו? (אך תיאורו יכול להתאים גם לבית מטבחיים "תמים"), והדובר מחפש באירוע הקשה איזו משמעות, סמליות, סימן לבאות, ואינו מוצא: "אָבָק מְכַסֶּה אֶת הַבָּשָׂר/אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת הַצְּעָקוֹת/אֶת הַהוֹרָאוֹת/מְפַנִּים אֶת הַבָּשָׂר/....לְחַפֵּשׂ אֶת הַסִּימָנִים/אֵין סִימָנִים".
אבל בשיר "ראו אותנו" ישנה הכרה באמת, והשלמה מרירה עם "אילופנו" כבורגנים, אילוף (או תירבות) המשותף לדובר ולרבים אחרים, שהופך אותם/אותנו לתלויים בחסדי המערכת הממסדית השוחקת וחסרת הרחמים, ואף "מלמדנו" להודות על חסדיה: "לָמַדְנוּ לַשַּׁבָּת שָׁעוֹת וּלְקַבֵּל/אֶת תְּלוּשׁ הַמַּשְׂכֹּרֶת. מוֹדִים עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה/לְשֻׁלְחָן וְקָפֶה.....לְהִשָּׁכַח,/לֹא לְהִשָּׁכַח לָעוֹלָם...לֹא קִבַּלְתִּי מָה שֶׁרָצִיתִי. לֹא אִבַּדְתִּי כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לְאַבֵּד", כשאיום בפיטורין מרחף כל העת מעל הראש הבורגני, כאותו שוט של מאלף בקרקס. ונראה שהמשורר מבכה, או לפחות חושש, מפני אובדנה של הכמיהה, שלא לומר התשוקה, ככוח המניע את האמן שבו, בגלל הכניעה לצרכי הקיום ולמלכודת הפרנסה.
כמה מילים על צורת הספר
ראויים שיריו של סגל לספר נאה ומכבד. אולם ספרו זה הוא ספרון קטנטן וחסכוני מדי, שניכר באיכות החומר: הדפים מתפרקים במהירות, דפיו של הספר קטנים בהרבה מהמקובל, בכלל זה בהשוואה לספרי "עיתון77" אחרים, מספר העמודים קטן יחסית - כחמישים. זאת אף שהשירים אינם קצרים, ויכלו בחלקם להתפרס על פני מספר עמודים נוסף, לתת בכך קצת יותר מקום של כבוד לצורה, לאסתטיקה. ואולי סבור המשורר (בצדק) שהשקעה כספית נוספת לא תמשוך קונים וקוראים רבים יותר, המדירים עצמם ממרבית המשוררים של ימינו, וחבל שכך.