אשר גל
בְּעֵינַיִם רָמות
כִּנְשָׁמוֹת טוֹעוֹת
חִפַּשְׂנוּ בַּחֵיק
לֹא פַּעַם קִרְבָה.
לֹא רָאִינוּ
אֶת הַזָּר הַקָּרֵב
הַנּוֹשֵׂא שַׂק שֶׁל הַבְטָחוֹת שְׁקוּפוֹת
כּוֹכָבִים קְלוּשִׁים שֶׁקָּטַף .
מִן הָרָאוּי הָיָה לַהֲרֹג אוֹתוֹ תְּחִלָּה
אוֹ לַעֲקֹר לָנוּ עַיִן אוֹ שְׁתַּיִם
לְהַשְׁאִיר שְׁלִישִׁית בַּמֵּצַח
לְמִקְרֶה שֶׁנִּתְנַשֵּׁק.
אַתֶּם זֹנִים
וְאֵין סַכִּים עַל עֵינֵיכֶם
וְקִיר סְבִיב הַלֵּב הַמִּתְרַחֵב
כְּמוֹ יְקוּם תָּאֵב רָעֵב
הַשּׁוֹפֵךְ לַשָּׁוְא כּוֹכְבֵי זַרְעֵיכֶם
וְאַתֶּם זֹנִים כְּמֵהִים לַחְזֹר
לַשָּׁנִים בָּהֶן לֹא יְדַעְתֶּם חָכְמָה
לֹא דִּבַּרְתֶּם אוֹדוֹת אַשְׁמָה אֲיֻמָּה
שֶׁאֲמַרְתֶּם עַל עַצְמְכֶם לִגְזֹר
וְאַתֶּם זֹנִים בְּמַבָּט אַחַר אֹשֶׁר דָּהוּי
הַמְּכַסֶּה פְּנִים וְחוּץ, הִרְהוּר וּמַבָּט
בִּצְעִיף שֶׁל בְּדִידוּת וְשִׁהוּי
וְאַתֶּם כְּזוֹנָה שֶׁאֵלֶיהָ הַלֵּב נִצְבַּט
נוֹהֶה לַמִּשְׁכָּב קָסוּם וְשָׁתוּי
נִרְדַּם בִּזְרוֹעוֹת אֵם כָּל חַטָּאת .
"וְלֹֽא־תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"- במדבר טו' לט'
וּמָה אִם הַסּוּס
נוֹתֵן נַפְשׁוֹ בַּמִּלְחָמָה
עַל בְּעָלָיו
שְׁרִירִים שְׁחֹרִים מְפֹאָרִים
לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת.
אֵדִים עוֹלִים מֵאַפּוֹ
זְנָבוֹ דָּרוּךְ כַּקֶּשֶׁת
רַגְלָיו קַלּוֹת
מְדַלְּגוֹת בַּעֲצִימוּת
בִּסְלוֹאוּ מוֹשְׁן
עַל פְּנֵי חֲלָלִים .
וּמָה אִם
בַּלֵּילוֹת
אֵינוֹ שׁוֹקֵעַ בְּשִׁכָּחוֹן
עֵינָיו מְסָרְבוֹת לַאֲדֹם עַז
אַפּוֹ לַאֲבַק שְׂרֵפָה.
אֶת נַפְשׁוֹ הָיָה מוֹסֵר לְמַעַן
יוֹם מוֹרִיק
תַּחַת עֵצִים
עִם סוּסָתוֹ
לָדַעַת נֶחָמָה.
שלושת השירים עוסקים בפער בין "הרצוי" למצוי", בין אשליה ומראית העין לבין המציאות. המוטיב הבולט שעליו הם נשענים הוא "עיניים" ודרכי התבוננותן השונות במציאות. ניכר כי גל נשען על הדיונים התלמודיים המרובים ב"היזק הראייה" – בשאלה האם הרואה ניזוק, או מי שראו אותו ניזוק, וכו').
בשניים מהשירים העיניים הן "עיני הבשר" המתנשאות (כשם השיר "בעיניים רמות") והטועות ותועות אחר הבטחות שווא (הַבְטָחוֹת שְׁקוּפוֹת... כּוֹכָבִים קְלוּשִׁים... אֹשֶׁר דָּהוּי). העיניים הפיזיות, ה"זונות", הן אשר גורמות לנזק נפשי ומכהות את הרוח, כאשר נוהים אחרי קסם השווא, ה"זונֶה". ואין דרך להיחלץ מעיניים אלה אלא ב"אלימות" מטפורית (בשיר הראשון): עקירת עיני הבשר "חיונית" מאחר שהבשר הוא החומר, השקר, והעקירה היא כניתוח שנועד לרפא את האדם מעולם השקר והחטא, ולאפשר ל"עין הרוחנית (כמו "העין שלישית"), האחראית על ידיעת האמת, ועל החזון, להפוך לדומיננטית, וכך לשחרר את ה"נשמות הטועות" מעולם האשליה והשקר החומריים.
המובאה המצוטטת בהקשר לשיר "אתם זונים" היא מצוות "לא תעשה" האוסרת על הליכה אחר דברים שעלולים להביא לב אדם לדבר עבירה. מכיוון שהלב והעיניים הם "סרסורי עבירה" כלשון חז"ל, וממנה עולה האיסור להביט בערווה. ומכאן השיר עוסק באשליה של המרדף אחרי מראה העיניים, אחרי ההנאה, אחרי הקסום, ואחרי השטחי ואלה מביאים לחטא. העיניים התאבות כל כך גדולות עד שהן מתוארות כְּמוֹ יְקוּם תָּאֵב רָעֵב /הַשּׁוֹפֵךְ לַשָּׁוְא כּוֹכְבֵי זַרְעֵיכֶם. השפיכה לשווא היא בזבוז, שהוא בבחינת עשיית שקר, הנרמז כחמור ביותר, כשם שהיה חטא אונן, שעל פי המקרא אינו בר סליחה. מכאן עולה גם ארמז להבטחת אלוהים וברכתו לאברהם "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם", אך הבטחה זו מתהפכת מברכה לקללה, מאחר שהעיניים הגדולות - שאיפותיהם של הנמענים בשיר – אינן יודעות שובעה, וזאת לאחר שלבם נאטם.
באשר לזהות הנמענים בשיר, ניתן למשל לשער, מתוך היכרות של שנים עם שירתו של גל, כי הבגידה בערכי הדת המוסריים הבסיסיים – הבחירה ב"אֵם כָּל חַטָּאת " היא דווקא של האגף הדתי-לאומני, שעיוות את הבטחת אלוהים לאברהם ובחר להרדם בזרועות "זונת" הכיבוש, מתוך שהם "כְּמֵהִים לַחְזֹר לַשָּׁנִים בָּהֶן לֹא יְדַעְתֶּם חָכְמָה", תקופת העצמאות הפוליטית והכיבושים הקדומה שהסתיימה במפח נפש, בתבוסה ובגלות – אך גם הצמיחה את עם הספר והרוח, שלהם הם מפנים כעת שוב עורף.
השיר "ומה אם סוס" מתאר גבר צעיר (תחת מטפורה של סוס קרבות מפואר) המשתתף בקרב מלהיב: רגליו המדלגות בהילוך איטי מזכירות את האשליה של צפייה בסרטי מלחמה, ואף יוצרת אצל הקורא תנועת קדימה ואחורה. בשיר זה, לראשונה, העיניים – גם אם רק בלילה, אולי רק בשעת חלימה - רואות ומכירות בשקר, ומזהות את האשליה שמעניקה "חוויית ההשתתפות" המסעירה והמטלטלת, ואת השקר שבהקרבה העצמית, ולכן "עֵינָיו מְסָרְבוֹת לַאֲדֹם עַז/אַפּוֹ לַאֲבַק שְׂרֵפָה".
אמנם בשיר, הסוס הוא מטפורה לאדם, והזהות ביניהם היא בהיות שניהם קורבן של המלחמה וקורבן שולחיהם אליה. אולם כאן נפתח פער, שלא לומר דיסוננס, בין האדם לסוס. שכן בעוד שבדמותו כאדם – הרוכב – הוא מסוגל להתפתות לתרמית, רק על ידי המרת דמותו לסוס מתאפשר לו לסרב להמשיך, ולהעדיף לדמיין "יוֹם מוֹרִיק / תַּחַת עֵצִים/ עִם סוּסָתוֹ /לָדַעַת נֶחָמָה", ולהסיק שאין נחמת אמת בתהילת המלחמה, ובהקרבת חיים למען מולדת.
המציאות כמובן שונה: ההבדל בין הסוס לרוכבו עצום בכל הקשור למודעות למצב המלחמה ולהזדהות עם "יופיה": רק האדם יכול להשלות את עצמו בשקר המלחמה ובכיבודיה למשתתפיה, למי שמתים בה, ולמען כבוד זה ומתוך אמונה באלטרואיזם – שמעשהו נעשה למען מולדת - הוא מוכן גם למות. ולשם כך הוא גם משתתף בהקרבת סוסו ל"מולך" המלחמה. ואילו הסוס הוא תמים, וככזה הוא "קורבן מוחלט" של המלחמה, של מי שיוזם אותה, ואף של רוכבו. בניגוד לבני האדם, הסוס אינו זקוק ל"מדליות", אין לו רווח ממשי או סימבולי מניצחון, עיטורים ודרגות. נחמתו היחידה היא סוסתו ושלוות הטבע המוריק. ובמובן זה עדיף "מצבו" הטהור והתמים של הסוס, על פני מצב השקר האנושי, הציני והאינטרסנטי.
ולבסוף - ניתן לראות בשיר זה סיכום של שלישיית השירים, המציע פתרון למצב האשליה והשקר – על ידי חזרה ל"עידן התמימות" האנושי, בהתקרבות לטבע ונכונות להקרבה למען בת הזוג האהובה, ובמשתמע - למען האהבה האמיתית, ולא למען השנאה שבמלחמה או למען "משכב זונה", כבשיר השני.