עמית מאוטנר

 

​

*

אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הַשּׁוּלַיִם

לֹא נִמְצָא בְּמוֹקֵד הָעִנְיָנִים.

 

בַּמְּחָאָה מָסַרְתִּי אֶת הָאֵשׁ שֶׁבִּי

לִבְעֵרָה גְּדוֹלָה שֶׁל הַשִּׁנּוּי

אֲבָל בַּלֵּב יָדַעְתִּי שֶׁבְּהִתְפַּזֵּר עָשָׁן,

אִם לֹא יִהְיֶה שָׂדֶה חָרוּךְ

מַסְפִּיק, דֶּשֶׁן גְּדוֹלִים חָדָשׁ,

אֶחְזֹר שׁוּב לִהְיוֹת שַׁלְהֶבֶת הַשּׁוּלַיִם

עָסוּק בְּהַסָּקַת הַצַּד

אַמְשִׁיךְ וַאֲחַמֵּם דְּבָר־מָה

אַמְשִׁיךְ וַאֲחַמֵּם בַּצַּד.

 

לֹא בָּקִיא בְּחַמְצָנִים

אֶהְיֶה קַשּׁוּב לְהַצָּעוֹת הָעֵץ

נָכוֹן לְהַצָּתָה.

 

​

בפורום המשפחות השכולות

 

בָּאתִי בְּלִי לָדַעַת אָן

אֲבָל הִגַּעְתִּי לַאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי:

לוֹמַר בְּפֶה רִאשׁוֹן הֶמְיַת קְרָבַיִם

לִשְׁמֹעַ בְּאָזְנַיִם הֲמוּמוֹת דִּבְרֵי קִרְבָה

אוֹ אַךְ לִשְׁתֹּק בְּיַחַד מְבוּכַת עֵינַיִם.

לָצֵאת מִפֹּה אַחֶרֶת

כְּמוֹ אֶחָד אֲשֶׁר בֻּצְּעָה בּוֹ הַשְׁתָּלָה שֶׁל לֵב.

 

 

לַמְרוֹת

 

הָיִינוּ אַמְבּוּלַנְס חֵרוּם שֶׁל הַמַּצָּב.

הָלַכְתִּי לִקְרַאתְכֶם אָמַרְתִּי "יַאלְלָה

הִכָּנְסוּ!" הֲלַכְתֶּם לִקְרָאתִי

וְהִתְיַשַּׁבְתֶּם אֲסוּפִים

מִכָּל תְּנוּעָה בִּפְנִים

הָרֶכֶב הַפְּרָטִי שֶׁלִּי. אֶחָד

מִשְּׁלָשְׁתְּכֶם הֵרִים אֶת נֵס הַדֶּגֶל הַלָּבָן שֶׁל דִּבּוּרִימְּחֻיָּכִים

כִּי יָם רָגוּעַ לִפְעָמִים מַחְבִּיא זְרָמִים בְּתוֹךְ הַתִּיק.

כְּמוֹתוֹ אָמַרְתִּי

לֶכֶת לִקְרַאתְכֶם, הַזְּאֵבִים הַלְּטוּשִׁים מֵהַמְרָאָה הַמֶּרְכָּזִית

שָׁלַחְתִּי מַבָּטִי-הֵם בָּאָדֹם עִם סַל דְּבָרִים טוֹבִים וּשְׁאֵלוֹת תַּמּוֹת

אֲלֵיכֶם: "אֵצֶל מִי אַתֶּם בּוֹנִים" וְ"לֹא מַכִּיר, אֲנִי חָדָשׁ פֹּה" וּ"מִן וֵין אִנְתוּ?"...

הֲלַכְתֶּם לִקְרָאתִי עֲנִיתֶם "יָטָא

זֶה לְיַד קִרְיַת אַרְבַּע" וְלִקְרַאתְכֶם הָלַכְתִּי בְּהַעֲוָיַת פָּנַי.

שְׁאַלְתֶּם "לָמָּה" וְעָנִיתִי "גּוֹלְדְּשְׁטֵין..."

הָיִינוּ אַמְבּוּלַנְס חֵרוּם שֶׁל הַמַּצָּב

עַד צֹמֶת נְהוֹרָה

הִבְהַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ

בִּסְטִירוֹת קַלּוֹת

שֶׁלֹּא תֹּאבַד הַכָּרָתֵנוּ

זֶה בְּאֵלֶּה. לִפְנֵי תֹּם הַנְּסִיעָה

הַמְּבֻגָּר עִם הַתַּרְבּוּשׁ הָלַךְ לִקְרַאת, שָׁלַף

לְפֶתַע שְׁטָר

מֵאָה שְׁקָלִים אֶל מִנֶּגְדִּי

"לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא" הֵשַׁבְתִּי

אֶת פָּנָיו אַחַר

כָּבוֹד. בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהַשִּׂנְאָה

מַפְגִּישָׁה פִּתְאוֹמִיּוּת סַכִּין

נִפְגָּשׁוֹת פְּלִיאוֹת הַפֶּתַע

שֶׁל הַכָּבוֹד הַהֲדָדִי.

וּמִקְרִים שֶׁל שָׁלוֹם יְכוֹלִים לִפְרֹץ

עַל רֶקַע לְעֻמָּתִי

וְלַמְרוֹתִי

וּלְמֹרַת רוּחוֹ שֶׁל הַיֵּאוּשׁ.

הָיִינוּ אַמְבּוּלַנְס חֵרוּם שֶׁל הַמַּצָּב.

אַחֲרֵי שֶׁעָצַרְתִּי וְרֶגַע לִפְנֵי הַטְּרִיקָה

אָמַר הַשְּׁלִישִׁי הַשַּׁתְקָן "וַאלְלָה

אַף פַּעַם אַף אֶחָד

לֹא לָקַח אוֹתָנוּ

כָּכָה...". "תּוֹדָה!"

קָרָאתִי לִקְרַאתְכֶם וְיָד לָחַצְנוּ בְּזֶה

אַחַר זֶה אַחַר זֶה.

הַהֶבְדֵּל בֵּין סִכּוּן לְסִכּוּי

הוּא כְּאֹרֶךְ וָו

עָלָיו תּוֹלִים אֶת הַתִּקְוָה