עודד בן-דוֹרי

 

​

רק לא עוד מלחמה 

 

רַק לֹא עוֹד מִלְחָמָה

רָטְנוּ הַגֶּנֶרָלִים הַזְּקֵנִים

רַק לֹא עוֹד מִלְחָמָה

דָּמְעוּ נְשׁוֹת הַקְּצִינִים

זֶה לֹא הַזְּמַן לְמִלְחָמָה

טָעַן רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הַקָּשִׁישׁ

וְשָׂם פְּעָמָיו אַל הָרֵי הַחֹשֶׁךְ

אֶת הַשָּׁלוֹם לְהָחִישׁ

 

רַק לֹא עוֹד מִלְחָמָה

צָעֲקוּ כּוֹתָרוֹת בָּעִתּוֹן

מְעַט וִתּוּרִים בַּחֲזִית

נַסִּיג אֶת כֹּחוֹת הַשִּׁרְיוֹן

אֵין מָה לַחֲשֹׁשׁ

הֲלוֹא גַּם לַצָּד הַשֵּׁנִי

יֵשׁ מָה לְהַפְסִיד

כָּךְ לְפִי הַמֻּמְחִים

הָאוֹיֵב שֶׁל אֶתְמוֹל 

הַיּוֹם הוּא יָדִיד

עַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים

 

רַק לֹא עוֹד מִלְחָמָה

הַמְּחִיר הַצָּפוּי

תָּמִיד קָשֶׁה וְכוֹאֵב

אַךְ תַּנִּין כַּיָּדוּעַ צָרִיךְ לֶאֱכֹל

בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהוּא רָעֵב

טוֹב תָּמִיד לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלּוֹת

בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים

וְאוּלַי הַתַּנִּין יַטֶּה חֶסֶד

וְאוֹתָנוּ יֹאכַל אַחֲרוֹנִים

 

רַק לֹא עוֹד מִלַּחְמָהּ

כְּבָר סָבַלְנוּ מַסְפִּיק

נִטְמֹן שׁוּב רֹאשֵׁנוּ בַּחֹל

כָּךְ מוּטָב

אַךְ אֲבוֹי אִם נִשְׁכַּח

אֶת הַכְּלָל הָאוֹמֵר

הָרוֹצֶה בְּשָׁלוֹם יִכּוֹן לַקְּרָב

​

​

למרות המוטיב החוזר ושם השיר "רק לא עוד מלחמה" אין זה שיר של תנועה פציפיסטית הקוראת להמנע בכל מחיר מכל פעולה או מדיניות שיש בה ריח צבאי. במקום זאת הוא פורס משנה מדינית-אסטרטגית ואף מוסרית, אך לא אידיאולוגית, כנגד כל מחרחרי המלחמה וסכנותיה. אפשר לקרוא בו כבמאמר פובליציסטי המכיר בכך שמאבקים צבאיים היו ויהיו תמיד, ובשל כך כדאי שלא נתעלם מהאיום, גם אם - ובמיוחד אם - אנו חפצים בשלום ובביטחון. אף שהדובר בשיר רחוק מפציפיזם, הוא גם אינו קורא למלחמה יזומה, אלא מזהיר מפני אויב המאיים ומתעתד לפתוח בה.

אף שלכאורה השיר אינו "מדגים" את טענתו באמצעות תיאור מקרה או מצב קונקרטיים או אקטואליים אלא נוקט בלשון  כללית, על זמנית, עדיין הוא שיר היסטורי, המבקש להעביר לקח ושיעור בהיסטוריה. לכן, כדי להוכיח את טענתו הכללית הוא בוחר בדוגמא היסטורית הנרמזת בבירור בבית הראשון, ואף שאינו מציין שמות ומקומות, ברור כי מדובר באירופה של 1938, וב"הסכם השלום" שהביא עמו צ'מברליין ראש ממשלת בריטניה, בשובו מפגישתו עם היטלר, בידו נייר חתום בדבר ההסכם ובפיו הבשורה כי הבטיח שלום בר קיימא, למי שזוועות מלחמת העולם הראשונה ופצעיה היו טריים והרתיעו מפני נכונות לצאת למלחמה נוספת. מציאות זו סרסה את הכנותיהן של צרפת ובריטניה, בלמה תהליכי מודרניזציה והתחזקות של צבאותיהם (בייחוד צבאות היבשה) והפקידה אותם בידי גנרלים (בייחוד בצרפת) זקנים שמרנים ועייפים.  

קצת יותר קשה לזהות את הסיטואציה המתוארת בבית השני. לכאורה מתואר בו מצב מלחמה, או לפחות קיומה של חזית, שבה פרוסים כוחות שריון, אולם כדי למנוע התגרות בצד השני, מבקש הצד רודף השלום לסגת. לכל היותר ניתן להשוות את הסיטואציה למצב הכוחות הסובייטיים מול הגרמניים לפני "מבצע ברברוסה", שבו החלו הגרמנים ב-22 ביוני 1941. באותה עת הסובייטים (שחתמו עם הגרמנים על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי ולאי תוקפנות לעשר שנים, והתבטא בחלוקת פולין ב-1939) נקטו כלפי היטלר במדיניות רכה, שלא לומר מתרפסת, לכאורה, דומה לזו של צ'מברליין, למרות התגרויות והפרות גרמניות. סטלין אסר על כל התגרות בגרמנים וקידום כוחות לקו הגבול, אך זאת לא ממניעים פציפיסטיים, ולא משום שלא ידע או סבר כי צפויה התקפה גרמנית, אלא כי האמין שהיא לא תתרחש לפני אביב 1942, ומכל מקום צבאו היה מצוי בתהליך של ארגון מחדש והתעצמות חסרת תקדים, שהיו רחוקים מסיום, ונזקק לארכה של חודשים נוספים. 

ספק רב אם רק לגרמניה של מלחמת העולם השנייה התכוון המשורר. בשורה האחרונה ראוי לשאול "ומה באשר לישראל?" האם השיר מצביע על איראן, או שמא על מצרים, "תנין היאור" ("הָאוֹיֵב שֶׁל אֶתְמוֹל הַיּוֹם הוּא יָדִיד"), כאותו אויב רב עוצמה, שמאיים או עומד לטרוף אותנו, ושיש להזהיר מפני העלמת עין ונקיטת מדיניות פייסנית כלפיו? או שמא אזהרתו שלוחה אל מדינות ערב שאיראן לוטשת עין אליהן, כסעודיה שאיראן כבר איימה ותקפה בה? (או שמא ארה"ב היא שעוצמת עיניים מול האיום האיראני?) האם על גבולה של ישראל קיים איום צבאי או טרוריסטי אדיר, חזק יותר מישראל? האם ישראל נוקטת "שוב" במדיניות של טמינת ראשה בחול, ואינה נערכת  ומתעצמת לקראת האיומים?   [ובמאמר מוסגר מותר לשאול: מה הם באמת יחסי העוצמה ומפת האינטרסים (והבריתות) במזרח התיכון?]