ימימה חדד

 

​

אין לאלוהים

 

אֵין לֶאֱלֹהִים אֱלֹהִים

כֵּיוָן שֶׁכָּךְ

וּבְעָנְיוֹ מַר כִּי רַב

פָּנָה אֶל יְחִידִים וּבִקְּשָׁם

אֱהָבוּנִי!

כֵּיוָן שֶׁלֹּא בְּרָאָם בּוֹדְדִים כְּמוֹתוֹ

הִתְנַחֲמוּ זֶה בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל רֵעֵהוּ

וְשָׁכְחוּ מִמֶּנּוּ

 

מִשָּׁעָה שֶׁלֹּא עָלָה עוֹד בְּרוּחָם

שִׂחֵק עִמָּם מַחְבּוֹאִים

פָּנָה אֲלֵיהֶם

הִסְתִּירוּ פָּנִים

פָּנוּ אֵלָיו

הִתְחַבֵּא וְהֵצִיץ

כְּשֶׁהֵצִיץ - בִּקְּשׁוּהוּ

כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ - פָּרַשׁ עֲלֵיהֶם שְׁפָעוֹ

הִתְמַכְּרוּ אֵלָיו

מֵאַחַר וְאֵין מְכוּרִים אֶלָּא חֲסוּכִים

חָסַךְ עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִרֶף לָהֶם וְלֹא יָקֵלּוּ בּוֹ וְיִשְׁכָּחוּהוּ

כְּשֶׁגָּדַל מְאוֹד צָרְכָם -

בִּקֵּשׁ אַהֲבָתָם לְלֹא תְּמוּרָה

 

הָלַךְ לְאַבְרָהָם אָמַר לוֹ

אָהֳבֵנִי יוֹתֵר מֵאֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ שֶׁנְּתַתִּיו לְךָ

אָמַר לוֹ בְּנִי רַךְ עוּל יָמִים וְרֵיחוֹ מְשַׁכֵּר, בִּדְמוּתִי וּבְצַלְמִי עֲשֵׁתָיו,

וְהֵן כָּל כֻּלּוֹ תָּלוּי בִּי

וַאֲנִי לוֹ כֶּאֱלֹהִים

חֲזָקָה עָלַי שֶׁאָהַב אֶת בְּנִי יוֹתֵר מִמְּךָ

אָמַר לוֹ אֶטֹּל מִמְּךָ אֱלֹהוּתְךָ

טֹל עִמְּךָ וּתְנֵנוּ לִי

אָמַר לוֹ קָחֶנּוּ בְּאַחַת מִדְּרָכֶיךָ בָּהֶם גָּזַלְתָּ מַתְּנוֹת אָדָם

אָמַר לוֹ לֹא אֶקַּח אֶלָּא אִם אַתָּה נוֹתְנֵנוּ לִי

בְּאַהֲבָתְךָ חָשַׁקְתִּי

וְלֹא יַעֲמֹד הַיֶּלֶד בֵּינֵנוּ

 

הָלַךְ עִמּוֹ אַבְרָהָם לַעֲלוֹתוֹ

נִחַם עַל צִוּוּיוֹ

אָמַר לוֹ הֵן אֵינֶנִּי מְסֻגָּל שֶׁיֵּרָצַח נַעַר בְּשֵׁם אַהֲבָתִי

אָמַר לוֹ אֵל מְבֻלְבָּל אַתָּה

אָמַר לוֹ נִסִּיתִיךָ

אָמַר הֱוֵה מִתְכַּוֵּן לְצִוּוּיְךָ

הֵשִׁיב הֱוֵה מִתְכַּוֵּן לְמַעֲשֶׂיךָ

אָמַר לוֹ הִתְכַּוַּנְתִּי וְנִחַמְתִּי

אָמַר לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן יָדִי בַּנַּעַר

הֵשִׁיב אֶלָּא?

אָמַר לוֹ לְנַסּוֹתְךָ (=אִם אֵל אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה)

הֵשִׁיב לוֹ עָזוּב וּבוֹדֵד וְעָצוּב אָנֹכִי וְאֵין לִי נֶפֶשׁ מַר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אָמַר לוֹ: אֹהַב אוֹתְךָ מְלוֹא לִבִּי

אָמַר לוֹ עוֹד לִבִּי רָחָב עָלַי

אָמַר לוֹ אֲנִי וּבְנִי וְאֵין דַּיּוֹ?

 

הָלַךְ וְשׁוּב הִסְתִּיר פָּנִים

שְׁכָחוּהוּ

הֵצִיץ - נִזְכְּרוּ

וְעוֹד הוּא מְצַחֵק בָּהֶם

נֹכַח כִּי אַהֲבַת יְחִידִים אֵינָהּ רַב לְמַלֵּא בְּאֵרוֹת הַלֵּב

הָלַךְ וּבִקֵּשׁ אַהֲבָה אֵצֶל עַמִּים

צִוָּה אוֹתָם לְאַהֲבָה אוֹתוֹ

צִוָּה עֲלֵיהֶם וְלֹא

רָצָה לִכְפּוֹת

 

נִמְצָא שֶׁנִּשְׂנְאוּ זֶה עַל זֶה וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה

וְהִתְחָרוּ עַל אַהֲבָתוֹ

נִחַם אֱלֹהִים עַל עַמָּיו

אֵלּוּ שׁוֹפְכִים דָּמָיו

שֶׁל אֵלּוּ

אֵלּוּ קוֹרְאִים עַצְמָם בְּנֵי אֱלֹהִים

וְאֵלּוּ מַקְרִיבִים אֶת אֵלּוּ

וְנִמְצָא שֶׁבְּשֵׁם אַהֲבָה

אוֹבִים לְמַעֵט בְּרִיאָתוֹ

נִחַם אֱלֹהִים עַל בְּרִיאָתוֹ -

הִסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם לְמַעַן יִשְׁכָּחוּהוּ

 

וְעוֹד חָסוּךְ הוּא אַהֲבָה וּמָה מָרָה לוֹ בְּדִידוּתוֹ

חָזַר אֵצֶל יְחִידִים

כָּעֵת מָרָה בָּכָה

אֱהָבוּנִי!

כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּא אֲלֵיהֶם בְּטוּבוֹ

לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה תְּלוּיָה אַהֲבָתָם בַּדָּבָר

לֹא שָׁמְעוּ לוֹ

בָּא, אֵפוֹא, בְּקִלְלָתוֹ בִּמְאֵרָתוֹ וּבְקַלְקָלָתוֹ

 

אֱהָבוּנִי כְּגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי עֲלֵיכֶם

וְאִם לֹא

אֱהָבוּנִי כְּגֹדֶל קִלְלָתִי שֶׁהֵטַחְתִּי בָּכֶם

כֵּיוָן שֶׁאֵין דָּבָר שָׁלֵם יוֹתֵר מִלֵּב שָׁבוּר

הָפַךְ בְּכִיָּתוֹ - בְּכִיָּתָם

וְצָרָתוֹ - צָרָתָם

וּמוּעַקְתּוֹ - מוּעַקְתָּם

וְאֵין לוֹ כַּוָּנָה לְהַפְסִיק

עַד שֶׁיְּחַבְּרוּ זֶה אֶל זֶה

כִּי

 

אֵין הָאֵל חָשׁ בְּאַהֲבָתָם שֶׁל אֲחָדִים

וְרַב לוֹ אַהֲבַת עַמִּים

וְאֶת הָאַהֲבָה כּוֹפֶה

וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִכְפּוֹת

​

את דברי הפרשנות מצאנו לנכון לפתוח בדברי המשוררת:

"היצירה שאני שולחת היא סוג של מדרש אגדה מודרני, על אהבת יחידים ואהבת עמים לאלוהים, אהבה אשר חוצצת ביניהם חיץ, יוצרת סכסוך ושפיכות דמים. 

מדרש-האגדה מתחיל מבדידותו של האל ומבקשת-האהבה המופנית לבני-אדם יחידים, ביניהם אברהם. הסיפור ממשיך באזכור הקרבת הבן בשם האהבה ועל ההתעשתות של שני הצדדים (האל ואברהם). את האהבה דורש כעת האל מן העמים, וסופו של דבר שבקשת אהבה זו יוצרת סכסוך ומעגלי שפיכות דמים בין העמים. שוב ניחם האל על בקשת-האהבה שלו ומסתתר מפניהם, ומתנה את גילוי פניו בחזון השלום של הצטרפות העמים זה אל זה באהבתם אליו. היצירה מושפעת מהגותו של מרטין בובר ומחזון השלום התיאופוליטי שהגה".

 

מזווית חילונית ביקורתית אי אפשר שלא לזהות בשיח או בוויכוח בין אלוהים לאברהם, את העמדתו של אלוהים כ"דמות" שאינה נטולת משגים, לכן הוא לא החלטי, מתחרט ונסוג, או כדברי המשוררת - האל "ניחם" ("אָמַר לוֹ הִתְכַּוַּנְתִּי וְנִחַמְתִּי"....). והרי לכאורה האל הוא נטול טעות, יודע כל ועליון במחשבתו על כל אדם, ויודע מה צפוי בעתיד, בכלל זה מה משמעות ותוצאות החלטותיו. אם ביקש לנסות את אברהם, משמע שמלכתחילה לא התכוון שיקריב את בנו, ואף ידע מראש מה תהיה תגובת אברהם, ולא כי "ניחם", קרי התחרט. אולם בשיר, אלוהים מצוי בעמדת נחיתות מוסרית, גישתו לא עקבית ואפילו ילדותית, ואברהם מכיר בכך והערכתו לאל מסויגת ("אָמַר לוֹ אֵל מְבֻלְבָּל אַתָּה"... אָמַר לוֹ לְנַסּוֹתְךָ (אִם אֵל אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר אַתָּה)"). הזהו האל? – מי שניתן להסיגו ולהרתיעו מעמדתו, בשידול או בלחץ של טענות מפי בני אדם, בהם אבות האומה?

ראוי לציין כי ויכוח בין אברהם לאלוהים אינו זר לרוח התנ"ך והיהודית, למעשה כבר ראשוני בני האדם התווכחו או התחצפו כלפיו (כזכור אמר לו קין "השומר אחי אנוכי"?). וכן נזכיר את המו"מ שניהלו עמו אברהם, בפרשת סדום, ומשה רבנו, במספר מקרים. ואף  אפשר להביא את סיפור המעשה בתנורו של עכנאי (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא(, המתאר מחלוקת הלכתית בין תנאים בדיני טומאה וטהרה, שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע להסתמכות על מופתים שמימיים או מסרים אלוהיים בנושאים הלכתיים. שם נקבע כי הכרעת הרוב בקרב תלמידי חכמים היא הקובעת ולא הדיבר האלוהי, משעה שניתנה תורה בהר סיני בה נאמר כי "אחרי רבים להטות". ולא זו בלבד, אלא שאלוהים הכיר בצדקת החכמים - על פי הגמרא אליהו הנביא נשאל מה אמר אלוהים על קביעתם וענה כי אלוהים חייך ואמר "ניצחוני בני, ניצחוני בני".

תכונותיו של אלוהים הן אנושיות והוא בעל רגשות אנושיים, זהו אל אומלל ובודד (עָזוּב וּבוֹדֵד וְעָצוּב אָנֹכִי וְאֵין לִי נֶפֶשׁ מַר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ) הזקוק לאהבה ותלוי בה, ואף בכך ניכר יסוד ילדותי נרקיסיסטי העושה שימוש במסכנותו לשם רווח, מי ש"הָפַךְ בְּכִיָּתוֹ - בְּכִיָּתָם וְצָרָתוֹ – צָרָתָם וּמוּעַקְתּוֹ – מוּעַקְתָּם", עד שהיה מוכן שילחמו זה בזה ויסבלו, ובלבד שיבוא לידי סיפוקו ויקבל את אהבת כולם. ואם נסגור את המעגל בדברי המשוררת, תאוות האהבה האינפנטילית של אלוהים היא שגרמה למלחמות בין העמים ובין הדתות המונותאיסטיות. החטאת רובץ לפתחו של אלוהים ולא של בני האדם שאלמלא נדרשו על ידיו לאהוב אותו לא היו נלחמים זה בזה.