על הזדהות עם נשים ועל כאב הפרידה מאהוב – עיון בספר השירים  

"מי את"

של יבחר גנאור

הוצאת עיתון 77, 2019

 

"מי את" הוא ספר שיריו השני של יבחר, באמצעותו בחר להיכנס לעורה של דמות נשית, מתוך הזדהות ואימוץ נקודת מבטה, בעיקר מול גברים בחייה, בהווה ו/או בעבר. במרבית השירים הוא נוקט בלשון נקבה, בגוף ראשון, משל הייתה הדוברת - משוררת. ואין זה דבר של מה בכך. לא קל לבני אדם לגלות מידה מוחלטת של הזדהות עם אדם אחר, עד כדי שייעשה זהה לאותו "אחר", יאמץ את עמדתו ואופן ראייתו את העולם, ואף יבטל את עצמו. על אחת כמה קשה לגבר ש"יהפוך עורו" כביכול, ויהיה פה לאישה.

ובכל זאת נראה כי אין המשורר מבטל את עצמו לחלוטין, אלא משמש כעין "דובר סמוי", המצוי כל העת מאחוריה או לצידה של אותה "אַתְּ". ובמיוחד אפשר שמבטו החיצוני (ולאו דווקא האובייקטיבי) מאפשר לחדד את ביטויי הביקורת המודעת, ולעתים חריפה, שהיא מביעה כלפי עצמה.

ובכן, מי את?

מקריאת השירים עולות מספר שאלות. הגלויה שבהן היא זו ששואל המשורר עצמו, בעצם הבחירה בשם הספר "מי את?", כמי שבכוונתו "לפתור" איזו חידה נשית, שעליה הוא מתעתד, לכאורה, לענות באמצעות סדרת שירים ארוכה, המקיפה זוויות, סוגיות ואירועים שונים, ואת הקורא (הזה, לפחות) הוא מפתה לזהות ולהרכיב מהשירים סיפור חיים, נרטיב, אחד. האמנם? ואולי שם הספר אינו אלא הד לשיר האחד בהם שאלה זו נשאלת?

וממילא, הבניית דמות שלמה, מורכבת ועגולה, בספר שירה יחיד, היא משימה קשה מאוד, בייחוד כאשר אופיים וסגנונם של השירים אינם מספקים די "בשר" על אירועים והתרחשויות מעוגנות בזמן, ועל סבך מחשבותיה, מניעיה ומעשיה של הדוברת, ושל נמעני שיריה, שיסייעו להבין "מי את". ואם המשורר התכוון לכך, הרי שעמד במשימה, בהצלחה לא מבוטלת, באמצעות שורות רזות המסתירות שכבות סב-טקסט עבות, המחייבות "חפירה".

מתוך כך עולה גם שאלה, האם "את" היא דמות אמיתית, ששמשה השראה לשירים, האם זוהי אישה אחת, שיש לה קשר אישי עמוק למשורר, או שמא היא דמות אל-זמנית ואל מקומית, מומצאת, המבוססת על סך כל ניסיונותיו והיכרותו עם נשים בכלל, ובכללן רעייתו, אמו ובתו. אם לא מדובר באישה אחת המשמשת דוברת בספר (ובמידה מסוימת אפשר לשאול אם גם הנמען הוא גבר אחד ויחיד) – שמא מבקש המשורר להקיף מכלול רחב יותר, איזה מבט ופרספקטיבה על עולמן של נשים בכלל (בכלל זה נרמזים פערי גיל ואף דורות נשיים, כמו גם השתייכות לחברה ולתרבות אחרת, בעיקר בשירי השער "שטח ההפקר"). על ידי כך נוצרת דוברת מדומיינת, שהיא בבחינת "אחדות נשית", עמה מזדהה המשור ר. וכך השאלה "מי את?" מייצגת, גם, את השאלה "מי אתן".

רמז מסוים לריבוי נשי זה ניתן למצוא בשיר האהבה (השונה מאוד בעושרו ובמשחקי המלים שבו, מהפשטות והצמצום של מרבית השירים והוא ראוי לקריאה פרשנית נרחבת ועצמאית ), המסיים את הספר, ואשר נושא, כמה לא מפתיע, את השם "מי את":

..."רִגְשׁוֹתַיִךְ לַכֹּל מֻגָּשִׁים

תְּשׁוּקָתֵךְ רַבַּת נָשִׁים

מִי אַתְּ..."

חיזוק לאפשרות זו אני מוצא בעיקר בערפול סביב הדוברת, שאיננו למדים הרבה על עובדות חייה, ומה שמתאר אותה נושא מאפיינים וסיפורים "קולקטיביים". תורמת לכך הסביבה הבלתי מוגדרת של מרבית השירים, היעדר נוף ספציפי, מוכר במרחב גיאוגרפי (וביתר ספציפית – נוף ישראלי), קושי לזהות נרטיב מתמשך ברור, של סיפור מאחד ומתפתח, כברומן או במחזה, שמתחייב ממקרה פרטי אחד ומאחד.

כך מאפשר הספר לדון בשירים גם מתוך אימוץ מבט "אוניברסלית", במקום אישית. ובתוך כך אני גם גוזר, ביני וביני, בלי להתחייב שזו הייתה כוונת המשורר, שהוא לא ביקש לפתור איזו "תעלומה", בדבר מהות נשית "מסתורית-רומנטית", בלתי מושגת, אלא הוא עוסק ומתאר נשים בשר ודם כמוהו, אנושיות ורגילות, שאינן כה שונות מגברים, כמדומה לחלק מהגברים (אותו שוני המיוחס להן, פרי קוצר יד או תבונה גבריים ומשקף לטעמי פחד ושוביניזם, שבו גם המשורר נוגע ומבקר, בסדרת השירים "לחיות בגוף של אישה" (עמ' 68 - 70).

מצד אחד יש בין השירים קשר ומכנה משותף ברור, קול נשי בהיר וצלול, ומצד שני קשה להצביע על "אחדות מקום, זמן ועלילה". הללו מסתתרים בדרך כלל בתוך ערפל שירה מופשטת, "תיאורטית" מעט, המבוססת על סגנון, או שמא "טכניקת כתיבה", תמציתית מאוד, ובדרך כלל קצרה, לרוב אינה עשירה ב"ציורים" ונופים, וגם אלה נמסרים בלשון פשוטה ורזה (כך גם נדיר למצוא בהם משחקי מילים, דימויים מטפורות ותיאורים "מסחררים" או "פטפטניים"). רק במקרים מעטים יחסית – למשל בסיומם של כמה מהשערים – חורג המשורר מסגנון זה, ומעשיר בפרטים ובתמונות המעניקות לעצמו ולנו פרספקטיבה רחבה יותר, מסכמת, ואף "מודה בכך" בפירוש, בשיר היפה המסיים את השער השני (עמ' 44):

"...כְּשֶׁהוֹלְכִים בַּסִּמְטָה

מַבְחִינִים

בְּלֹבֶן קִירוֹת הַבָּתִּים

בִּתְכוֹל דֶּלֶת סְגוּרָה

בְּרֶמֶז קִמּוּר כִּפּוֹת

וּשְׁאִיפוֹת מִגְדָּל.

 

....כְּשֶׁעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה

הַרְחֵק מִלְּמַטָּה נִפְרֶשֶׂת הָעִיר

רַק מִלְּמַעְלָה, יָכֹלְתִּי לִקְרֹא

שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתִי"

לא רק שיר זה. ברבים מהשירים ניכר שהדוברת הגיעה אל רגע אחד בזמן, רגע של עצירה ומבט לאחור. זוהי שעת חשבון והתחשבנות, המתרחבת ומעמיקה. הזמן עוצר מלכת, ומכל מקום אינו מוגדר בבירור, או שהשירים אינם מפתחים רצף ברור, אלא מספרים על רגע משבר בעבר, מאותה נקודת תצפית סטטית ב"הווה".

כל השירים נכתבו בין השנים 2014 – 2017 וליד כל אחד מהם מצוין מועד כתיבתו או "חתימתו" ומקום כתיבתו (רובם נכתבו בעומר, בה מתגוררת משפחת המשורר). בכמה מהם מצוי טווח תאריכים, שמצביע על ראשית כתיבתם וסיומה, ומתפרש על מספר שנים קטן. וכך עשוי הקורא לזהות בשנים ספורות אלה את טווח ההתרחשות ה"הווה", גם אם ההתרחשויות ששמשו השראה לשירים אירעו שנים רבות קודם לכן או התפרסו על פני עשרות שנים.

על כאב הפרידה ובדידות 

הספר פותח בסדרת שירים שהמוטיב המרכזי בהם הוא בדידות, בעקבות פרידה, או נטישה, או לפחות התרחקות נפשית, מבן זוג/אהוב (או כמה אהובים), מסיבות שחלקן לפחות אינן ברורות (בכמה מהשירים ניתן להבין כי הסיבה היא מוות, ממשי או מטפורי). לעתים ניכרת אצל הדוברת תחושה של נבגדות, בשל הבטחה שלא התקיימה לחזור ו/או להמשיך ביחסיהם (או – בשערים מאוחרים יותר - בשל אובדן החידוש והתשוקה, וכוחה של השגרה "אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים וּשְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת שֻׁתָּפוּת", בשיר "לנצח?", עמ' 72).

בשיר הפותח "ערב ממקום שלנו" (עמ' 11) קיים יסוד של שלווה פנימית, של השלמה ואולי של סליחה, כמו היה מקומו הנכון של השיר בסוף הספר או בסוף השער, כמסכם תקופה:

הָאֲוִיר צָלוּל כַּשֶּׁקֶט

קוֹל קְרוֹנוֹת חוֹלְפִים כְּאָז

וּמַשָּׂב רוּחַ עָדִין

כְּיָדְךָ עַל פָּנַי –

וְאֵין כְּאֵב בַּזִּכָּרוֹן

השיר נקרא כמעין תיאור בוגר של שנות חיים שחלפו כמו קרונות רכבת שקטים (שמעברם קצבי, רציף, נטול מהומה). וכעת – אם היה כאב בזכרון של יחסיה עם הנמען, הרי שהכאב חלף אף הוא, ואפשר שגם הנמען איננו, משל חלף אף הוא, ואולי מת, וכל שנותר ממנו הוא זכרון של ידו על פניה. אולם השיר הבא – שאפשר לקרא אותו כהמשך של קודמו (ייתכן אף שהמשורר כתב אותם כשיר אחד ואחר כך החליט להפריד), הוא אמנם פותח באותה אווירה שלווה על הכאב ש"יֵשׁ שֶׁהוּא מָתוּן וּמִתְמַשֵּׁךְ - כאותם קרונות רכבת – ובשיר זה, כְּרֶכֶס הָרִים מְלוֹא הָאֹפֶק", אבל  לעתים בכל זאת מתעורר כאב "צוֹבֵט פִּתְאוֹמִי וְחַד". אין לדוברת הקלה ואנו שבים ורמזים ביתר שאת, "וְתָמִיד תָּמִיד אֵינְךָ".

בדומה לכך מצוי מוטיב של בדידות, של מי שנפרדה (או שמא נעזבה?) מאהובה, או מאהוביה. כך בשיר הבא (עמ' 13), שבו נרמז מוות כמי שקבורה בעודה חיה, ועל מצבתה מניחים אהוביה לשעבר אבן, כנהוג, ומכיוון שמרמזת הדוברת כי הם המתאבלים עליה, אפשר כי היא זו שקמה והלכה:

וַאֲנִי סוֹפֶרֶת – מְשׁוֹרֶרֶת

אֶת קֹמֶץ אֲהוּבַי שְׁהָיוּ

וְעוֹדָם חוֹלְפִים בִּשְׁבִילַי

מַנִּיחִים עַל לוּחַ

אֶבֶן קְטַנָּה"....    

 

השירים שזורים גם בביטויי הליכה ממנה שגם בהם נרמז מות בן הזוג, בין אם המוות הוא ממשי ובין אם מוות מטפורי, קרי מות היחסים, או מותה של האהבה (ללא שתתרחש פרידה). כך בשיר הבא: "וְיָדַעְתִּי שֶׁכְּבָר לֹא תַּחֲזֹר" (עמ' 14), ובזה אחריו: "...בַּיָּמִים לְפָנַי שֶׁהָלַכְתָּ, וּכְבָר עֶשֶׂר שָׁנִים אֵינְךָ מְהַלֵּך – כְּבָר עֶשֶׂר שָׁנִים בַּצְּלָלִים" (עמ' 15) ושוב אין לדעת מה טיבה של הליכה זו ממנה, האם רק זו פרידה, או מוות ממשי, המשמש מוטיב בולט בשיר זה. ואילו בשיר המסתיים בביטוי "שְׁלַל מִלְחָמָה" (עמ' 16), מתעוררת שאלה אם במקרה דנן אובדנו של האהוב הוא תוצאה של מותו במלחמה בה השתתף, או שמדובר ביחסים שנגדעו בשל "מלחמת מינים" ביניהם. בעוד שבשיר אחר (עמ' 18) כל אהוביה הקודמים של הדוברת הם בבחינת מתים: "אֵלֶּה הֵם חַיַּי/אַהֲבוֹתַי/מֵתַי".

שמו של השער הראשון, "אף שאינכם ברשימת המוזמנים", הוא גם שמו של שיר המסכם את העיסוק הגלוי בנושא זה, ודומה שהדוברת "מנפנפת" את אהוביה לשעבר, ו"מאיינת" את קיומם, מאחר שהצליחה להשתחרר מבדידותה ומגעגועיה לאהוביה, ביום חופתה, אולם בשורה התחתונה, גם תרתי משמע, היא אינה משוכנעת שאין זו אשליה:

עַכְשָׁו אֲנִי בְּלָבָן

רוֹאָה וְנִרְאֵית

אֲנִי הַכַּלָּה.

 

הֲקָלָה? 

 

כשם שהרחיב והעשיר את היריעה בשירו "מי את", החותם את הספר, הוא חותם גם את שערו הראשון בשיר מסוג זה, "רוצה להיות מלאך שלום" (עמ' 25). הפעם הדוברת זורה אור ביקורתי חסר רחמים על אופייה הקשה, שיש בו סתירות ויצר הרס עצמי, הגורם לריסוק יחסיה (אם כי בסיוע "הצד שמנגד"):

...אַךְ אֲנִי מִמַּלְאָכֵי הַשָּׁרֵת

הַמְּקַפְּלִים בְּכַנְפֵיהֶם

 אֶת חֲמַת אֱלֹהִים הַנִּשְׁפֶּכֶת

לְמַרְאָם מֻבְרָחִים שְׁעָרִים

אִשָּׁה וְגֶבֶר מִבְּשׁוֹרָה בּוֹרְחִים.

מַגָּע יָדָם בַּדֶּלֶת

מוֹתִיר קְלָלָה חֻרְבָּן וְהֶרֶס 

 

וְאֵין רוֹאֶה, אֵיךְ מִדֶּלֶת לְדֶלֶת

מִבַּיִת לְבַיִת, מֵאָב לְאֵם

נִסְדָּקִים נִשְׁבָּרִים מִתְרַסְּקִים

יְסוֹדוֹת בֵּיתִי

השער הראשון הוא כעין מסגרת, המתארת במבט-על "עובדתי" את הבדידות והפרידות שחוותה הדוברת. בשער הבא (ובנוספים, בהם סקירה זו לא תיגע) הדוברת ממשיכה אל מאפייני היחסים עם אהוביה/בן/בני זוגה, ובחלקם מנבאת את הפרידה מהם, עוד בטרם התרחשה, או שהיא נמצאת ממש על סיפה, ובעיקר היא מכינה עצמה לקראתה, להקדים תרופה למכה, כדי להגמל מהאהוב (בשיר גמילה, עמ' 31). ההכנה היא פיסית, כגון הכנת הגוף, באמצעות חפיפה, על מנת להפרד מריחו של האהוב שדבק בשיערה (בשיר "כשהאחד", עמ' 29). ובשיר הבא, "החומה" היא "בונה" חומת מגן, את "חוֹמוֹת הַהַפְרָדָה שֶׁתַּחְסֹם שֶׁתַּסְתִּיר שֶׁאֶחְסֶה בְּצִלָּהּ".

דימויי הפרידה הפיסיים פשוטים ואינם מתחכמים, ולכן מעבירים תחושות של אמת וכנות גבוהים. באחד מהם מתוארת הפרידה ותוצאתה כנבילת פרח שלא הושקה בידי האוהב (עמ' 32), בשיר שני - כמרחב שחרב (עמ' 33). מכאן ואילך הדוברת מעמיקה לתיאור בדידותה, הנושאת בין היתר מטפורה של פרח סביון בודד, שבדידותו עומדת בסתירה לחוק הטבע, בניגוד לעונת השפע סביבה, בְּשָׁנָה שֶׁהַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ" (עמ' 36), והארמז המתבקש הוא לשירו של נתן זך, "איך זה שכוכב אחד מעז.. כוכב אחד לבד", אבל בהיפוך, מסתיים כך: "אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁסַּבְיוֹן אֶחָד/חָשׁ כָּל כָּךְ לְבַד"?

גם זמן רב לאחר שהתרחשה הפרידה הדוברת ממשיכה לשאת את זכרונו העז של האהוב שעזב, עד שדומה, לעתים, כי הזמן המסרב לחלוף אינו מביא לה מזור, ולא הועילו חומות ההגנה שבנתה. כך גם לא חלף ריח האהוב, ממנו ניסתה להשתחרר מבעוד מועד, ואף טעמו נותר על לשונה "אַף שֶׁכְּבָר חָלְפוּ חָמֵשׁ שָׁנִים" (עמ' 41), ובשיר אחר (עמ' 34): "עִתִּים, מְחוֹג הַשָּׁעוֹן מַשְׁלִים סִיבוּב בְּשָׁנָה... וּמֵאָז חָלְפוּ שִׁבְעָה/וְהַכֹּל בְּתוֹכִי עוֹד חַי וְחַד...". עוצמת הכאב והאבדה, תחושת זעזוע ואובדן יציבות ותמיכה, הן כתחושת אבלות בעקבות מוות, מועברת במלים ברורות, מוכרות לכל, ולכן מכמירות לב:

נִלְקַח הַחִיּוּךְ שֶׁנָּבַע

מֵחֹם עֵינֶיךָ הַחוֹמוֹת

נִגְזְלָה הַיַּצִּיבוּת

שֶׁל זְרוֹעוֹתֶיךָ הַחוֹבְקוֹת...

 

מי אתה? – חזרתו של הייצוג הפרטי

מתוך השאלה "מי את" נרמזת ועולה גם שאלה מנוגדת: "ומי אתה, האיש שבשירים"? על כך הוא משיב בשער האחרון הנושא את השם הקצר "את". בשער זה הוא משיב לעצמו את הקול הגברי, ועמו את נקודת המבט הגברית, המנסה לענות לאישה, כמי שמבקש ללמד אפולוגטיקה על עצמו, או מכל מקום "להסביר" את עמדתו ומקומו בעולמה ולצידה. אך כבר בפתח הספר, בשיר המקדים את שער הראשון, יש בו מלים רומזות על דמות גבר, שנקל למצוא בו את המשורר עצמו (אף שקיימת אפשרות דחוקה שהדוברת פונה לאישה אחרת):

"אַתְּ שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי לַחוּשׁ, שֶׁעוֹד מְצַפָּה לִתְשׁוּבָה, שֶׁמְּעוֹרֶרֶת אוֹתִי שׁוּב וְשׁוּב לִשְׁאֹל

מִי אֲנִי?" 

אולם התשובה הברורה ביותר ניתנת בשיר המסיים את הספר, "מי את", שכבר נזכר כאן. בעודו מתאר את יחסיהם, ואף את ההבדלים ביניהם (הוא הדייקן, "מְמֻקָּד מַטָּרָה", ש"סּוֹפֵר כָּל דַקָּה", והיא - ימיה ולילותיה פזורים, רוֹעֶשֶׁת וְגוֹעֶשֶׁת, לִבָּהּ רָעֵב תָּאֵב), הוא מגיע לשורה התחתונה, שקיומו כמשורר אינו אפשרי בלעדיה. לא רק שהיא משמשת השראה לשיריו, אלא השירים הם שלה בפועל ממש, שהיא מכתיבה לו, לאיש המעש הפרקטי, הבורגני:

"לִי, שֶׁאֲנִי

רַק עֵט בּוּרְגָּנִי

וּשְׁמִי פְּסֶבְדוֹנִים

לְשִׁירַיִךְ". 

הדובר מצמצם את דמותו ואישיותו עד שהיא כמעט תלויה, על פי עדותו שלו, בדמותה ועוצמתה של האישה, שתכונותיה ממשיכות לעמוד בחזית השירים, ולהשפיע עליו. דווקא כאן אנו למדים שמדובר ב"אישה חזקה" (עמ' 116), עוגן של יציבות המתקשה להביע רוך ולהתרפק על בן הזוג "כְּמוֹ הָיָה זֶה חֵטְא לְקַבֵּל וְלֹא רַק לָתֵת". בשיר המרגש הפותח את השער (עמ' 111) כוחו אובד כאשר כוחותיה אוזלים, במאבקה העז "כנגד כל הסיכויים" נגד מחלת הסרטן (בשיר "אחת מתשע", בעמ' 112, אנו אף נרמזים ברורות שמדובר בסרטן השד):

וְאַתְּ כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים

אֶל מוּל אֵימַת מְאֵרַת תָּאַיִךְ

הֵשַׁבְתְּ אָחוֹר אֶת גַּרְגִּירַיִךְ 

שָׁנָה וְעוֹד עָשׂוֹר שָׁנִים.

 

וַאֲנִי, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי בְּכֹחוֹתַיִךְ

צוֹפֶה בָּהֶם אוֹזְלִים

וְאֵין בִּי כֹּחַ -  

 

שער זה יותר אישי מקודמיו, יש בו נסיגה, דומני שרק חלקית, מזהות האישה האוניברסלית, הכלל-נשית, אל עולם פרטי של הדובר ואישה (בין אם זו בת זוגו, אמו, בתו, או קרובת משפחה אחרת). בנוסף, חלק מהשירים ממוקמים במרחב גיאוגרפי קונקרטי, בנגב, שבו מתגוררת גם משפחת המשורר. חלקם, בדומה לשיר "את" דלעיל, גם פחות "רזים". כך, באחד השירים מתואר "חורף במדבר" (עמ' 113), ושיר אחר (עמ' 120) מתאר את המזרקות בבאר שבע כדימוי לשפעת היצירה שאחזה בדובר. הקונקרטי והאישי אף נותן סימנים מזהים בבת הזוג כמו שמנגנת בחליל מנגינות של סשה ארגוב.

עוד כמה מילות סיום

תקצר היריעה להקיף את כל נושאי השירים בספר (הכולל כ-120 עמודים), שחלקו הבולט מספר על יחסים וקשרים בין אישה לגבר (לאו דווקא עם בן זוג/אהוב), ומבטא באמצעותם היבטים שונים באישיותם, חוויותיהם המשותפות, מה חיבר ומה הפריד ביניהם וכיצד השפיעו זה על זה, אף עד כדי יחסי תלות ו"סימביוזה", גם לאחר פרידה. לצד זה יש מספר שירים העוסקים בהורי הדוברת, ושירי הורות על בת, הצומחת ומתבגרת מול עיניה/עיניהם (שירי "צער גידול בנות"), ועוד.

ולבסוף כבדרך אגב: מאפייני רבים מהשירים, בעיקר ה"פשוטים", מזמינים ביצוע דקונסטרוקציה, פירוק ליסודות ומאפיינים "בדידים" לצורך הרכבה מחדש, של הדמויות ויחסיהם, כדי "לתת בהם סימנים". מחד, ייתכן שהמשורר, באורח לא מודע, מציע בספרו לקורא-המבקר לנקוט בגישה "מחקרית" זו, כדי להקל עליו לענות על השאלה "מי את", כמו גם על שאלות אחרות שנשזרו ברצנזיה זו. מאידך, במקרה דנן על כותב שורות אלה מרחפת סכנה של הבניית דמויות חדשות, לצד מערכות יחסים וסיפור (נרטיב) שלא התקיימו כלל בדמיונו ובקולמוסו של המשורר.