גאולה שינה

 

יום העצמאות

8/5/19

 

בַּבֹּקֶר הִשְׁלַכְתִּי בַּקְבּוּק עִם שְׁאֵרִיּוֹת מִיץ עֲנָבִים

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ, בִּתִּי וַאֲנִי, לִשְׁבִיל הַכְּנִיסָה

בְּמֶרְכַּז הַתַּעֲסוּקָה שֶׁלָּהּ.

כָּךְ מָנַעְתִּי מִמֶּנָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ.

הַבַּקְבּוּק הִתְנַפֵּץ בְּקוֹל.

הַמִּיץ הִכְתִּים אֶת הַשְּׁבִיל הָאָפֹר בְּאָדֹם.

הַזְּכוּכִית הִתְנַפְּצָה לִרְסִיסִים שֶׁנָּצְצוּ בַּשֶּׁמֶשׁ.

כָּל חוּשַׁי בָּעֲרוּ.

בָּעֶרֶב נַחֲגֹג אֶת יוֹם הָעַצְמָאוּת הַשִּׁבְעִים וְאַחַת לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

נַעֲלֶה לְגַג בֵּיתֵנוּ, נִצְפֶּה בַּזִּקּוּקִים הַמִּתְנַפְּצִים בַּשָּׁמַיִם

וַאֲנִי אֶרְצֶה לְהַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמִי אֶל שְׁבִיל הַכְּנִיסָה.

​

​

קפה פלוס מאפה

 

הִתְקַשְּׁרוּ מִמֶּרְכַּז הַתַּעֲסוּקָה.

אֶחָד הַמָּעֳסָקִים הִתְנַפֵּל עַל בִּתִּי

שָׂרַט אוֹתָהּ עַד זוֹב דָּם בַּצַּוָּאר וּמֵעַל הָעַיִן.

רוֹעֲדוֹת לִי הָרַגְלַיִם.

נִכְנֶסֶת לַקָּפֶה הַסָּמוּךְ,

מַזְמִינָה קָפֶה פְּלוּס  מַאֲפֶה

בְּמִלּוּי חֲסַר אוֹנִים.

 

אפשר לראות בביטוי "חֲסַר אוֹנִים" המסיים את השיר, את תמצית ומהות הרעיון. שכן זהו שיר על התמודדות סיזיפית שתוצאתה ידועה מראש. מסייעת לתובנה זו גם היכרות קודמת עם שיריה של גאולה שינה, שכמה וכמה מהם (למשל בספר "הר געש" שנסקר בגיליון מס' 22 של "נתיבים") עוסקים בבתה של הדוברת בשיר. ניכר מתיאורה כי מדובר בבעלת צרכים מיוחדים, שבמרכז התעסוקה – קרי המקום בו היא עובדת – מצויים צעירים כמותה. קרי, שגם "אחד המועסקים"  שהתנפל עליה הוא כמוה, ולכן אף הוא קורבן של מצבו, חסר אונים, וספק רב אם יש טעם להענישו או  לכעוס עליו.

לכאורה, אין הדוברת יכולה לכעוס גם על מרכז התעסוקה. ואכן היא אינה פורקת עליו את כעסה או סבלה, שכן ברי כי לא משם תצא ישועתה, ומכיוון שאין זה מן הנמנע שהתרחשות מעין זו תארע שם שוב ומכיוון שבאירוע אין "צדק" ואין פתרון קסם כל שהוא, חוסר האונים משותף לכל הצדדים. וכך אין האם יכולה אלא "להכיל" בגופה - ברעד רגליים – את האירוע, ולנסות להירגע באמצעות "קפה ומאפה".

למעשה הדוברת והמוסד כלל אינם עומדים במרכז השיר, וספק רב אם ניתן לזהות בשיר רמז  שהמקום התנער מאחריות למה שהתרחש (מכל מקום חובתו לדווח לאם על שאירע, ולדאוג לכל הצדדים). אך דווקא במה שאין ניתן למצוא בו הד או שיקוף של מערכת היחסים הבלתי מאוזנת בין הפרט לממסד שאין ביכולתו לפתור בעיות שמניח הפרט לפתחו. (בין אם בשל הסיטואציה הבלתי אפשרית לפתרון, ובין אם בשל אטימותו, חוסר יעילותו וכוח האדם המקצועי - שאינו מקצועי). 

ראוי לשים לב לדיוק החסכני של השיר, שניכר בו איפוק רב, אפילו בשני ביטויי הרגש  - ברעד הרגליים וב"מילוי חסר אונים" ("מילוי" המאפה מרמז לרגש חוסר אונים הממלא את הדוברת). וכמובן שראויים לתשומת לב גילוי הלב, הנכונות לחשיפה אישית, הקשיים והתסכול, ואלה מגיעים להתפרצות, בשיר השני, "יום העצמאות".