צבי נח

​

​

בּוּרידן, חמורה של ח'וּלוּד

​

קר, טחוב וחשוך, והיא אוספת את המכתבים. היא התחילה ולכן כבר תסיים, תלטף ותריח, תלקק ותחבק ותרקוד איתם ואז תדרוך עליהם. בקיצור, היא תשמיד אותם. את כולם!

"תפסיק להביא," שבה והתחננה, אבל הדוור התעקש שהוא בסך־הכול עושה את העבודה שלו.

סייס טוב לא נצמד לְסוסה במנוסה, ולה - ממרומי 148 ס"מ ברוטו שבהם חנן אותה מי שתפקידו לחנוֹן נשים לא צעירות - מותר היה לצפּות שהם יאפשרו לה סוף־סוף לנוּח.

היא מדמיינת אותם מקפלים קיפול ועוד קיפול, וממלאים מעטפות, בסְלוֹאו מושן, וממהרים לשלוח. אליה. רק טיפשים ומרושעים כמותם מאמינים שהמכתבים יחפו על השקרים ועל הנקמות שהם מבשלים במיוחד נגדה.

היא מביטה באחת מהן: קמוטה, שדופת־רוחות וטלטלות. היא מכילה התראות המוכּרוֹת לה היטב, ערמומיות, תמיד גואות ומאיימות לשלוח לעברה שדים וצווחות, עשן־ואש. היא מהדקת את לפיתת ידה ואצבעותיה יכולות לחוש את קרום הזיעה והפחד שהם הותירו עליה.

ח'וּלוּד כבר ידעה אי־אלו מעטפות בחייה, וזה בדיוק מה שיגרום לה לצאת לדרך!

מן העֵבֶר הזה חמורהּ בּוּרידן, ומייד תופיע המאכלת. היא תוציא מהארון את החג'אב המשובץ, לאחר שנים בהן התבדר שֵיערה מול עיניהם החקרניות של תושבי כפרה. רעם קולה וקול טפיפותיו של בּוּרידן ירעידו את אמות הסיפּים, ונראה איך מנהל המחלקה במשרד התחבורה - עם הזיגוג הזעוף והחמוּר בעיניו וקולו הרירני - פותר את התבשיל שהיא מכינה לו.

כי ברגע המתאים היא תחלוץ את הפקק, תרסס את הנוזל, והשמים הם הגבול.

מתחת לתִקרת שמים עקוצת נהרת־כוכבים דואים עננים רפויים באפס מעשה. הם מצלים על חדרהּ הטובל בניחוחות אדמה בפאתי הכפר עין־ראבּעה, וח'וּלוּד מבקשת להקפיא את צליפות צערה, ולוּ בערב האחרון.

"ח'וּלוּד אל־ע'זאלי," הם כותבים על המעטפה. סתם ככה, "ח'וּלוּד אל־ע'זאלי," בלי 'גברת', בלי "בבקשה". מי שאין לו כבוד לאחרים, אין לו כבוד לעצמו.. פקידים רשעים החליטו לחסל את בּוּרידן, להכניס אותה לכלא, לסלק אותה מביתה. הם משכפלים מסרים, "הזהרנו אותך פעמים רבות שאסור לך לנהוג עגלה רתומה לחמור"; מנופפים מול עיניה ב"תקנות תעבורה" בחוקים ובמילים, כאילו שבּוּרידן הוא מכונית שיוּצרה בקוריאה, ולא בעל־חיים שמוּנע מכוח ליבו העדין. מה לה ולוֹ ולחוקים האכזריים שלהם?

הַטַּל הלילי רצע את אדמת הכפר, רצועות־רצועות. בּוּרידן מביט בה בחצי עין, מעמיד פנים שכל העניין אינו נוגע לו, אבל ההרגל לגרור בשעת צער אבנים במסעף הטֶלֶף שלו מסגיר את סערת רגשותיו. היא משיבה מבט, הוא מעמיד פנים כמי שאינו מבחין, תוך שהוא מגחך בחוצפה, וקמט המרירות המעמיק לימין קימור שפתו שובר את ליבה. לא חשוב מה יהא עליה, אבל מה יעלה בגורלו שלו?

מַאסְכִּין.

*

לאורך היום עִקצצה ידה השמאלית. סמיר, בקלסתרו הבוהֶה ובזוהר פניו השגעוני, נוהג ליטול את זרועה ולחכך את בוהן ידו הרקוּקה בכף ידה, עד אדמומיוּת. בן למעלה משבעים שנים, סמיר, פניו מתפוררות מעט בקצותיהן.. הוא שב ומבטיח בעיקשות כפרית להעלים את הכאבים משורש כף ידה ('בלי הרבה טיפולים. פרופסורים גדולים מ'הדסה' באים אצלי, תאמיני לי, אני מרפא להם כל המחלות של העצבים.')..

"אתה יודע שאני בריאה, סמיר, שאני אפילו יותר חזקה מבּוּרידן שלי, חוץ מהמשקפיים שקניתי, בגלל העיניים שהתעייפו," היא משיבה וסומק מציף את לחייה. "בטח, הכי בריאה," הוא משיב, "אבל את מתאפקת יותר מדי. זאת מחלה שעושה לא טוב לעוֹר של הגוף. אסור לך לוותר להם."

אבל כולם יודעים שח'וּלוּד לא מוותרת, ומתחת לכל המחיקות שהיא מוחקת אגור זיכרון ארוך טווח.

"אני לא יכול לתת לך רישיון," נבח קצין המשטרה באחד מביקוריה. "אם תסכימי להסיע בעגלה שלך טוּריסטים, לזה אני יכול לתת לך אישור. אולי. נראה. טוריסטים, כן? לא טרוריסטים," גיחך. "תסובבי אותם מסביב לחומות העיר העתיקה."

טוּריסטים יעריכו את הבדיחות הקטנות שלה? מי מהם יבין כשהיא תגיש לו את הסחורה ותנקוב בסכום לתשלום של "שלוש תריסרים פחות ששה שקלים"?

תמיד הייתה חביבה לכולם, כיבדה כל אחד, בראש ובראשונה את היהודים שרוכשים את מרכולתה, כי כולם שווים בעיני אלל'ה.

קצין המשטרה לא התרשם. הוא הפנה אותה לפקידי משרד התחבורה. לאחר התרוצצויות נפגשה עם מנהל המחלקה. "שלושת אלפים ש"ח," סיכם. "בשביל מה?" שאלה, "ומאיפה אביא?" "תלכי הביתה ותחשבי. תחליטי אם את רוצה לשאול שאלות, ח'וּלוּד, או לפתור את הבעיה," השיב.

מה יכולה נפש מושחתת לראות בפּנים התרוֹת אחר אנושיות פשוטה?

*

שעת ערב ואין נפש בחוץ. צלליתו המקוטעת של הוואדי הסמוך מבצבצת מבעד לקרעי האור. רוחות מנשבות והנוּרה במכלאה של בּוּרידן בוהקת כנקודת מגוֹז על קו־אופק מתנייד.

היא מעיינת בהזמנה המשפטית חמורת הסבר וחשיבתה מתערפלת. תרצה או לא, עליה להגיע אל הפותחת בקפה בכפר הסמוך, עין־נקוּרא..

היא לא נלהבת לצאת לדרכה. למרות שהכפרים עין־נָקוּרא ועין־רָאבּעה ממוקמים על שלוחה דו־אוּכפית משותפת, מתקיימים בהם מרשמי אוכלוסין נפרדים ומערכות דנ"א זרות זו לזו. תושב כל אחד משני הכפרים מגיע להסתעפות ופונה ימינה או שמאלה, וזהו, לעולם לא לפנייה המובילה לכפר האחר. מאז ילדותה הייתה ח'וּלוּד פטורה מקבלת החלטות בנושא; הוריה והורי הוריה קידדו את השתייכותה לדנ"א של מערכת החלטותיה האוטומטיות.

"לכל אישה יש נשמה המתגלגלת בנצח," אומרת הפותחת בקפה, ועיני ח'וּלוּד נעוצות בצלקות שהותירו להבי המכסחת בדשא הקצוץ בגינתו המוארת של הבית. אחר־כך היא חושבת לעצמה שנשמתהּ היא חֲפיר המסוגל לכסח ולקבור אלפי התראות ומעטפות של פקידים.

היא הייתה האישה הראשונה שהעזה לפרוץ את מעגלי הדיכוי של נשים בכפרה. תזכרו, שיננה באזני חברותיה, אנחנו הנשים, אנחנו מאה אחוזים מהחברה כולה, לא חמישים, מאה, כי יָלַדְנוּ גם את הגברים בעולם. היא טמנה את החג'אב המשובץ עמוק בארון, סיימה תואר ראשון בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הבינה עד מהרה שאין בכך תועלת מעשית, רכשה את בּוּרידן, שהיה חמור צעיר וגאוותן, התקינה בעצמה את עגלת המשא ורתמה אותה אליו. "מן השמיים," כתבה שלט בכתב ידה המעוגל והדביקה לעגלה, כי השמיים שייכים לכולם, ובעברית, בשפה שבה ביקשה ללוש את המציאוּת השוררת בכפר מגוריה.

עיניה שבות וסוקרות את מכתב ההתראה. עצב גלוּם בכול כיעור. נעירתו של בורידן מנסרת את החלל, הברכיים מציקות לה ולהצית אש נקמה מעולם לא היה הקטע שלה, אבל זה בדיוק מה שהם מבקשים להניעה לעשות.

היא פותחת את דלת המכלאה. בּוּרידן מחייך. 'בואי, ח'וּלוּד, בואי נַראה להם', הוא כמו־אומר.