רני רוזנטל

 

​

אֲנִי מִשְׁפָּחָה

 

אֲנִי מִשְׁפָּחָה בַּת נֶפֶשׁ אַחַת. צָפוּף
אֶצְלֵנוּ וְיֵשׁ חִכּוּכִים כָּל הַזְּמַן. אֲנַחְנוּ גַּם
לֹא מִזְדַּקְּנִים יַחַד, גִּלִּיתִי לָאַחֲרוֹנָה
יֶשְׁנוֹ הַצָּעִיר עִם הַפָּנִים קָדִימָה וְעֵינַיִם לַצְּדָדִים
וְהַזָּקֵן שֶׁפָּנָיו לֶעָבָר, שָׁקוּעַ בְּחִטּוּטִים
וּמְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָן
אֲנִי בָּאֶמְצַע, נִדְחָף מִצַּד לְצַד
וְזֶה מַחֲמִיר. הַצָּעִיר לֹא מִזְדַּקֵּן, הַזָּקֵן כֵּן

 

​

הַתְּקוּפָה הַקָּשָׁה

 

הַלְּבִיאָה בְּסוּדָן וְדֹב הַקֹּטֶב הַלָּבָן

נִרְאוּ שְׁלָדִים מֵתִים מְהַלְּכִים. מַבָּטָם

לָחַשׁ לֹא הָיָה סִכּוּי

בַּזֹּאת דָּמוּ הַחַיּוֹת לַגּוּפוֹת הַחַיּוֹת וְהַמֵּתוֹת

בְּמַחֲנֵה רִכּוּז

בְּהֶבְדֵּל שֶׁל "קוֹל-קוֹרֵא לְעֶזְרָה דְּחוּפָה",

שֶׁאָמְנָם הִגִּיעַ מְאֻחָר מִדַּי אֲבָל הָיָה מְיֹעָד

לַחַיּוֹת בִּלְבַד

גַּם בַּצִּלּוּמִים הַדִּמְיוֹן מַפְלִיא. אֵין הֶבְדֵּל בֵּין

גְּוִיָּה וְצֶלַע בּוֹלֶטֶת שֶׁל לְבִיאָה,

שְׁתֵּיהֶן מְדַבְּרוֹת בְּאוֹתָהּ שָׂפָה...

 

אַחַר כָּךְ נִזָּכֵר בַּשָּׂפָה וְנַחֲשֹׁב מִסְכֵּנָה

הִתְפַּתְּלָה, תִּמְרְנָה,

נִלְחֲמָה לְהִשָּׁאֵר שְׁפוּיָה בַּתְּקוּפָה הַקָּשָׁה