ארכיון נתיבים
2020
חגית גרוסמן
מוצא המינים
אִשָּׁה אֲמוּרָה לִבְרֹחַ עַל חַיֶּיהָ
כַּאֲשֶׁר בּוֹהֲקִים יַהֲלוֹמֶיהָ
בְּקָפֶה לְמוּצָרִים מְהִירִים
וְהַזְּמַן מְתַקְתֵּק עַל פֶּרֶק יָדָהּ
מִתּוֹךְ מֵחוּגִים מְצֻפֵּי אֲבֵדָה.
עֶשְׂרִים שָׁנָה מוּל דֶּלֶת נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת
שְׂפָתֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת מְשַׁנְּנוֹת מְחִירִים
בָּרְחוֹב מְצִיצוֹת צִפּוֹרִים
וְהִיא יוֹדַעַת שֶׁהַחַיִּים הֵם קְנוּנְיָה,
הַיֹּפִי הַמֻּשְׁאַל לַהֲפָגַת הַבְּדִידוּת
הַנְּעוּרִים הַמְּנֹעָרִים מֵחָכְמָה,
הַהֲנָאָה הַטְּמוּנָה בְּאֶבְרֵי הָרְבִיָּה.
הַכֹּל הָיָה קְנוּנְיַת הַתַּרְבּוּת.
מַבָּטָהּ יוֹדֵעַ הַכֹּל וְהִיא,
בּוֹהָה בַּדֶּלֶת כִּבְתוֹךְ רְאִי.
מלחמת המינים העברית
הֵם יוֹשְׁבִים בָּאוֹטוֹ וְרָבִים
הִיא מֵינִיקָה אֶת הַתִּינֹקֶת
וְהַיַּלְדָּה הַגְּדוֹלָה מַקְשִׁיבָה לָאוֹהֲבִים
נִלְחָמִים אֶת מִלְחֶמֶת הַמִּינִים.
הוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא שׂוֹנֵאת גְּבָרִים
קוֹלוֹ תַּקִּיף וְאֵין שֶׁקֶט,
הַיַּלְדָּה מִתְחַנֶּנֶת שֶׁיַּרְפּוּ מִן הַכְּאֵבִים
כְּבָר יֵשׁ לָהּ בְּחִילָה מִן הַמַּחֲלֹקֶת.
כָּךְ הֵחֵלָּה הַנְּסִיעָה וְכָךְ יוֹקֶדֶת
הָאֵם וְדוֹרֶשֶׁת שֶׁיַּכִּיר בָּהּ כְּעוֹבֶדֶת
עַל אַף שֶׁאֵין לָהּ מְקוֹם עֲבוֹדָה
אֶלָּא שֶׁהִיא מֵינִיקָה יוֹם וְלַיְלָה
וּמְטַפֶּלֶת בַּיְּלָדוֹת וּמַאֲכִילָה.
הָאָב מַכְרִיז שֶׁעֲבוֹדָה
נוֹתֶנֶת פַּרְנָסָה. כָּךְ מִסְתַּיֶּמֶת
הַמְּרִיבָה. אַךְ הָאֵם עֲדַיִן
עֲנִיָּה וּמֻדֶּרֶת מִתְּפִלַּת בֵּית הַכְּנֶסֶת
וְאֵין בָּהּ הַכָּרָה אוֹ שָׂכָר הוֹגֵן לִפְדּוֹת
אֶת הַזְּמַן שֶׁבּוֹ חָשָׁה כּוֹעֶסֶת
וְחָשְׁבָה כְּבָר לָשִׂים קֵץ לְחַיֶּיהָ כְּנִרְמֶסֶת,
אַךְ נִשְׁאֲרָה לְמַעַן הַיְּלָדוֹת.
חיים סוטין
דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיֹּפִי שֶׁרָאָה בַּזֹּהַר הַדְּרוֹמִי
הַכֹּל הָיָה אָז מְצֹרָף, בְּלִי הַפְרֵד בֵּין הַבַּיִת לַעֲנָפִים,
רְבָדִים עָבִים שֶׁל רוּחוֹת מִזְּגוּ אֶת הַצַּמָּרוֹת
רָכְנוּ אֶל הַבָּתִּים בְּנֹגַהּ לָבָן מַתִּיךְ
הֶעָלִים נִכְרְכוּ כְּאֶצְבָּעוֹת סְבִיב גְּרוֹנוֹת הַבָּתִּים.
דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיֹּפִי,
כְּשֶׁהֻלְקָה מֵחֲמַת הַצִּיּוּר וְהֻכְרַח לִהְיוֹת חַיָּט,
לְאַחַר שֶׁאִכְזֵב אֶת אָבִיו.
דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיֹּפִי.
לֹא הָרָעָב וְלֹא הַקֹּר, לֹא הַיְּעָרוֹת וְלֹא הַגֶּסְטַפּוֹ,
לֹא הַמַּחֲלָה וְלֹא הַדִּמּוּם בַּמִּסְתּוֹר,
דָּבָר לֹא עָמַד בִּפְנֵי הַיֹּפִי שֶׁרָאָה בַּזֹּהַר הַדְּרוֹמִי
בְּמִטַּת הָאִשָּׁה שֶׁבִּקְּשָׁה לְהִטָּמֵן בְּקִבְרוֹ,
לְאַחַר שֶׁיָּרַד אֶל שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים
וּמָסַר לַיֹּפִי אֶת נַפְשׁוֹ.
המרד של ג'וליאנו מר, תאטרון האבן 2011
הַיּוֹם יָרוּ בְּג'וּלִיַאנוֹ מַר, רָאִיתִי אוֹתוֹ מוּצָף בְּדָם
זֶה לֹא מָה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר, חָלַמְתִּי לְחַבֵּק אוֹתוֹ שָׁם.
פַּעַם הוּא לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי וְהִבִּיט בִּי בָּעֵינַיִם מְזַהוֹת
בְּאַהֲבָה שֶׁל אִישׁ חָפְשִׁי, בְּעֵינַיִם מַרְחִיקוֹת לִרְאוֹת.
וְדַוְקָא בִּתְחִלַּת אַפְּרִיל, מִישֶׁהוּ שָׁם סוֹף לְחַיָּיו
בָּרְבִיעִי לִרְבִיעִי, אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים אַחֲרֵי אַלְפַּיִם
שָׁפַךְ אֶת יָפְיוֹ בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם,
בַּכְּנִיסָה לְבֵית אִמּוֹ הַיְּהוּדִיָּה, בְּמַחֲנֵה הַפְּלִיטִים גֶּ'נִין.
הוּא נִסָּה לְלַמֵּד אֶת הַיְּלָדִים לְהִנָּצֵל מִמִּלְחָמָה,
הוּא הֵקִים לָהֶם תֵּאַטְרוֹן חֹפֶשׁ וְהֵם יָצְרוּ הַצָּגוֹת.
בַּלֵּילוֹת הֻקְּפוּ בְּחַיָּלִים וּבַיָּמִים בָּרְחוּ מֵהַפְגָּזוֹת.
וְכָל הַיְּלָדִים אָחֲזוּ בְּרוֹבִים וְנִסּוּ לְהִתְנַגֵּד לַצָּבָא
וְהֵם הָיוּ לָאֲבָנִים וְג'וּלִיַאנוֹ מַר
נוֹרָה בְּאֶקְדָּח שֶׁל רְעוּל פָּנִים.
הַיּוֹם יָרוּ בְּג'וּלִיַאנוֹ מַר, זֶה לֹא מָה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר.
מַדּוּעַ דומסטיקה מְסֻכֶּנֶת לְשִׁירָה
זֶה קַל לַהֲרֹג מְשׁוֹרֶרֶת,
אֵין צֹרֶךְ לִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמָהּ
אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת זֹאת בְּהַסְכָּמָה.
מַסְפִּיק לְהַלְבִּישׁ לָהּ שִׂמְלַת כַּלָּה,
לְהַשְׁתִּיל בְּתוֹכָהּ עֻבַּר, לְהַנִּיחַ בְּיָדָהּ סְחָבָה.
לִגְזֹל מִמֶּנָּה אֶת הַלֵּילוֹת הַמְסַנְוֵרִים,
לָקַחַת אֶת הַחֹפֶשׁ לְהִתְאַהֵב בְּזָרִים.
לִגְּרֹם לָהּ לְהֵעָלֵם לְעַצְמָהּ בָּרְאִי,
לְהָכִיל בְּגוּפָהּ תָּא מִשְׁפַּחְתִּי.
לָתֵת לָהּ כֶּסֶף לִקְנוֹת בְּגָדִים,
בִּמְקוֹם לִקְרֹא שִׁירִים.
לִצְפּוֹת בַּטֵּלֵוִיזְיָה,
בִּמְקוֹם לִדְפֹּק עַל מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה.
עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִמְצֹא אוֹתָהּ עַל הַשָּׁטִיחַ בַּסָּלוֹן,
הִיא רְדוּמָה. הַלַּיְלָה קַר.
הִיא שְׂמֵחָה שֶׁהִיא מוּגֶנֶת מִפְּנֵי הַסְּעָרָה.
זֶה פָּשׁוּט לְהַרְדִּים מְשׁוֹרֶרֶת,
אֵין צֹרֶךְ לִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמָהּ,
אֶפְשָׁר לְכַסּוֹתָהּ בְּשִׂמְלָה,
לָטַעַת בָּהּ עוֹלָל, לְהַפְקִיד בְּיָדָהּ שָׁלָל.
לִבְזֹז אֶת הַיָּמִים הָעִוְּרִים,
לַעֲשֹׁק אֶת הַחֵרוּת לַעֲרֹג אֶל נַוָּדִים.
לְהָנִיעַ אוֹתָהּ לִמְדֹּד אֶת עַצְמָהּ בָּרְאִי,
לְהַעֲמִיס בְּגוּפָהּ צֶאֱצָאִים.
לְאַמֵּץ מוּצָרִים בִּמְקוֹם לִקְרֹא שִׁירִים.
לִבְהוֹת בַּמָּסָךְ בַּמָּקוֹם לְהָצִיף נְיָרוֹת בִּדְיוֹ רְטֻבָּה.
עַכְשָׁו הִיא שׁוּב עַל הַשָּׁטִיחַ בַּסָּלוֹן,
רְדוּמָה. הַלַּיְלָה לוֹקֶה בַּקָּרָהּ.
הִיא שְׂמֵחָה שֶׁהִיא מוּגֶנֶת מִפְּנֵי הַסְּעָרָה.
חיי הבית כנושא לשירה (או כתמה מרכזית בכל תחום אמנות אחר) וכיסוד המאיים ומצמצם את מרחב היצירה ואת חרות היוצר אינו חדש בספרות וגם שם השיר מרמז על עיסוק בעבר בנושא זה, מאחר שזהו שם ספר שיריה של טל ניצן, "דומסטיקה" (הוצאת "עם עובד", 2002), שעליו נטען כי היה "הראשון שנושאיו המוצהרים הם האימהות, המשפחה, הבית והילדים", ושניצן חידדה בספרה את "הקונפליקט המרכזי" (כך במאמר המצוטט) של משוררת שהיא אמא[1], וזאת באמירה "את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך", בשיר "אחר צהריים וילדה". ברם, השיר גם אומר "הִמְשַׁכְתִּי לְהַדְפִּיס בְּיַד אַחַת, לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ בַּשְּׁנִיָּה" והילדה הופכת לחלק ממהות היוצרת וחלק חשוב ביצירה. בזיכרוני עולה הביטוי המקראי "הַבּוֹנִ֧ים בַּחוֹמָ֛ה וְהַנֹּשְׂאִ֥ים בַּסֶּ֖בֶל עֹמְשִׂ֑ים בְּאַחַ֤ת יָדוֹ֙ עֹשֶׂ֣ה בַמְּלָאכָ֔ה וְאַחַ֖ת מַחֲזֶ֥קֶת הַשָּֽׁלַח" (נחמיה, פרק ד). אמנם אלו שתי ידיים אך הגוף והמוח – אחד, ושני המעשים כאחד חשובים ובונים את העושה במלאכה. אז אי אפשר להיות משוררת ואמא, ואפילו בו זמנית? והרי אנו מייחסים לנשים יכולות של "מולטי-טסקינג", של מי שיכולות לעסוק "גם בזה וגם בזה". ולאו דווקא בו זמנית – אפשר להיות משוררת בחלק מהיום, עובדת, רואה טלוויזיה, או נניח מבשלת בחלק אחר? ואפשר וצריך למצוא בחיי היום יום, לצד הסחת הדעת ומרוץ החיים, גם השראה, סיבות ונושאים לכתיבה, כפי שעשו ניצן ואחרים. אפילו אותה הטלוויזיה ה"בזויה", ותקשורת בכלל, יכולות לחשוף אותנו לרעיונות כתיבה – ולא רק מהסיבות ה"שליליות" (כגון – שירה ביקורתית על המוצג בהן), ולכן הקונפליקט הנורא כביכול המוצג לפנינו אינו חייב להיות אמיתי ותמידי, אלא רגעי (כך בשיר של ניצן). הן כולנו מופרעים בדרך זו או אחרת בידי משהו או מישהו, דווקא בשעה שאנו מנסים להתרכז בדבר אחר, בדבר "נורא" חשוב, בכלל זה במעשה יצירה, ועדיין יכולנו להמשיך במעשה היצירה. עובדה! הן השיר של ניצן (וכל ספרה) והן השיר של גרוסמן נכתבו בסופו של דבר ועשו שימוש ב"קונפליקט" כדי לכתוב אודותיו, בשניהם הקונפליקט הפך למקור השראה. ולא זו בלבד – אלא שחוויותינו בחיי היום יום, ועל אחת כמה ההורות, מוסיפים ניסיון חיים וממד של עומק ובגרות לנפש האדם, בין אם הוא אישה ובין אם הוא גבר. ומכיוון שהשיר נכתב מזוית המבט המיוחדת לכאורה של אישה, ראוי לציין שהקונפליקט בין "התברגנות" ותהליך ה"ביות" האנושי לבין חופש ומרחב היצירה אינו "זכות יתירה" שנפלה בחלקן של נשים משוררות, אלא גם של משוררים גברים ואמנים בכלל (גם משורר גבר עלול להיעשות משותק, "נכה", בשל חובותיו החברתיות והביתיות). ובעצמם אותה טענה זכאי/ת להשמיע לא פחות ממשורר/ת כל בעל/ת מקצוע, וודאי מי שתחומם מחייב ידע ויכולות - מומחיות, ש"הסחות דעת" ביתיות מפריעות להם. וכי אין עיסוקי הבית והילדים מפריעים לכתיבת מאמר? מחייבים יציאה בשעה מוקדמת יותר מהמשרד אל מטלות הבית?
אמנם גרוסמן אינה מתמקדת בשיר שלה בהורות, ועדיין היא מרמזת על כך, במוטיב ההריון כגורם השולל את חירותה, והיא שבה וחוזרת עליו שלוש פעמים, ובכל פעם במשמעות שלילית: "לְהַשְׁתִּיל בְּתוֹכָהּ עֻבַּר..." "לָטַעַת בָּהּ עוֹלָל ..." "לְהַעֲמִיס בְּגוּפָהּ צֶאֱצָאִים", כמעט כמעשה אינוס שאינו מבחירה חופשית. החזרה על ביטוי שלילי ניכרת בתחומים נוספים, חלקן במילים עוד יותר אלימות: "להרוג" משוררת (בלי "לשפוך את דמה") "לגזול", "לבזוז", "לעשוק" אותה, עד שהשיר כולו נעשה כמעין מנטרה הבאה לשכנע בצדקתה של התלונה החוזרת - את מי? את המשוררת עצמה? או את קוראיה? ואולי – סבורני - שכוונתה הפוכה, שהיא מבקשת להעצים את האבסורד, שאין היא מתכוונת ברצינות, אלא מלעיגה על עצמה ועל משוררות אחרות (ואולי גם משוררים) ש"מנפחות" את אסון "ביותן" ובורגנותן, הבוכות – באמצעות שירה ולא בשל הימנעות ממנה - על הדבר הנורא שנפל עליהן, על איזו זכות יתירה וחירות משוררים שנשללה מהן ושמגיעה להן יותר מאשר לבני אדם אחרים. ואכן יש בשיר כדי לעורר גיחוך, כי מה הוא אותו אסון עליו מלינה המשוררת - חיי רווחה ונוחות, לא עול פרנסה ולא איזה סבל אמיתי מציק למשוררת. אלא הביטחון – והרי היא מוצאת פגם אפילו בכך שהיא "שְׂמֵחָה שֶׁהִיא מוּגֶנֶת מִפְּנֵי הַסְּעָרָה".
הציפיות החברתיות והמשפחתיות (של הבעל או בן הזוג), בחברה בורגנית או זעיר בורגנית על חירויותיה, נתפסות בשיר כעול וככלא, או ככלוב זהב – הפינוק הוא ה"חונק" והמקבע צורת חיים ממכרת, באמצעות חיי רווחה, כסף, אימוץ מוצרי צריכה, בגדים, טלוויזיה, ו"הַשָּׁטִיחַ בַּסָּלוֹן". חברת הצריכה "מרגילה" אותנו ובכלל זה את המשוררת, ומעבירה אותנו תהליך "חיברות". במובן זה החברה שמרנית, אך היא גם מודרנית ומשחררת, היא מאפשרת מרחב פעולה וזכויות שפעם יכלו חבריה – ובעיקר הנשים - רק לחלום עליהם. החברה שבה חיה המשוררת אינה דורשת מנשים ללדת ילדים, להיות יפה (להתקשט בראי) ואינה מניחה בידה סחבה. אנחנו - והמשוררת "עושים זאת בהסכמה". קרי יש לנו חופש בחירה, ואם מישהו מוותר על חופש הבחירה, הרי זה ביודעין, במודע.
אם כך ראוי לשאול את מי המשוררת מאשימה: האם את החברה, כמי שנוקטת כלפי המשוררת באקט מודע, מכוון ומרושע, במטרה לאלפה ולסרס את נפשה? או היא עצמה? האם אין מדובר במאבק חד צדדי, שבו החברה אינה נוקטת עמדה, ואינה רואה עצמה כמשתתפת בו?. מבחינת החברה האחריות והבחירה בדרך חייה מונחת על כתפי המשוררת. אם היא אינה יכולה לנהוג אחרת, מאחר ש"חונכה", היא צריכה לבוא בטענות אל עצמה, היא יכולה לקטר, או לצחוק על עצמה, ומסתבר שהיא יכולה גם להמשיך לכתוב על כך שירה שיש בה אירוניה והומור.