אסטריד קלאוזנר

תקרה עומדת לקפץ אל מותה – ספר שירים

הוצאת פרדס, 2019. ערך יקיר בן משה

שמעון רוזנברג

 

סקירה קצרצרה זו עוסקת בעיקר בשער הראשון של ספר שירים נחמד זה, שרוח של הומור קל ומשובה ילדותית, רעננה, נחים על רבים משיריו, וכפי שצוין על כריכתו האחורית: יש בו "שירי נונסנס", לצד שירים ליריים ושירים שיש בהם ביקורת חברתית, שקל לפסח עליה ולא להרגיש בקיומה, דווקא בשל קלילותה החיננית. 

רבים מהשירים הם יותר ספורים קצרצרים הערוכים בתבנית של שירים. בחלקם קיים "פאנץ' ליין, שלעתים מתחיל כמעט כבר מן השורה הראשונה, והפתיח עשוי לבשר על הסיום. כך בשיר הקצרצר "בום טראח" "האקדח" נשלף כבר במערכה הראשונה (תיאור של תאונת דרכים) והוא יורה מיד במערכה השניה (אשפוז במחלקת טיפול נמרץ).

חלק מהשירים, כמו אלה שניתן להגדירם כשירי נונסנס, סגנונם ותוכנם, ויש לומר שגם עומקם, הם כשל שירי ילדים. סגנון זה הופך את הקריאה בהם לשוטפת ואפילו נעימה, אך ללא שישאירו בידי הקורא אפשרות או רצון להיאחז היטב בשירים, לשוב לקרוא בהם, שלא לומר - לחפש ולחפור בהם תובנות שייתכן כי מסתתרות בין השורות.     

כך, השיר  "בחופזה" המתאר יציאה חפוזה של זוג לחופשה בגליל המסתיימת בשיבה חפוזה לביתם בגבעתיים. במאמץ קל ניתן למצוא בו ביקורת חברתית סמויה על מנהגי הבילוי הישראליים, הבורגניים והזעיר בורגניים, אלא שדווקא סגנון השיר הקליל והילדותי מטשטש ביקורת זו, שנראית כבלתי מכוונת (השיר אגב פותח בחריזה בבית הראשון ומסיים בחריזה בבית האחרון אך חסר חריזה ביתר שלשת בתיו). 

יש בין השירים כאלה שלא ברור מה הם מבקשים לספר לנו, או שמא אינם מבקשים כלל. כך, בשיר "בינו לבינה" יש אמנם טעמים, תרתי משמע, המרמזים על זכרונות של בני זוג ונוסטלגיה, שהיא כמעט ארוטית, לעברם המשותף ("טַעַם הַתּוּת שֶׁל פַּעַם בֵּינָהּ לְבֵינוֹ"), אך לא הרבה מעבר לזה. כזה הוא גם השיר "בלדה על הכלב לאקי", שיש בו הומור קליל וקורץ, ואף בו, אם נטרח לעצור לרגע, נוכל לזהות ביקורת חברתית ופוליטית – אולי על אנשי כוחות הביטחון, ומאפייניהם האישיים, לצד ביקורת על סגידה ללאומיות - אך אופן הטיפול המשועשע והשטחי בסוגיות עמוקות ומורכבות אלה, משאיר את הקורא כאילו לא קרא ולא קרה דבר. ואילו בשער השני יש ביקורת יותר ממרומזת, למשל בשירים: "לתפארת" – על הזנחת השכבות החלשות בידי המדינה, בשיר "כל כך מהר משתנה העולם" על הרגלי הצריכה ו"טרנדים" כמו הטבעונות וה"ויגנים", ובשיר "מה משנה" – על הבורות הזועקת ממוסד הכנסת! 

יש בשערים אלה גם שירים עם תובנה וחכמת חיים (או "חכמת רחוב") העולה מתוך התבוננות בסובב, בבני אדם ובטבע. בשיר "היא והוא" מובלט הניגוד בין השקפת עולם נשית שמבטה המקיף מוצא הרמוניה בגן, בעוד שההשקפה הגברית נתפסת לפרט אחד בגן ומוצאת "עיוות" בפיתולו הטבעי של ענף. וברי לנו שהעיוות מצוי באופן ההתבוננות של הגבר, לעומת יפי המבט הנשי. גם בשיר "היריון" ניתן למצוא לעג (אולי מהול בחיבה סלחנית), או ביקורת, על הגבר, ודווקא מתוך השוואה, חבויה היטב, המרמזת על סימפטום התאווה שאוחזת לעתים בנשים הרות, למאכל או משקה, שקודם הן לא חפצו בהם (והנה אנו למדים שהגבר הוא שסובל בשיר מסימפטום נשי, כאילו הוא ולא היא, נמצא בהריון): 

הַהֵרָיוֹן הִכָּה אוֹתוֹ

בְּהַפְתָּעָה גְּמוּרָה

מֵאָז הוּא צָמֵא רַק

לְאוֹרַנְגָ'דָה

בתיאורי רחוב יש יסוד פסטורלי תמציתי העשוי מרכיבי יום יום. השיר "ברחוב" מיטיב ליצור ניגוד בין ה"פסטורליה" של טבע (עָלִים יְרֻקִּים מְרַשְׁרְשִׁים....שְׁעַת עַרְבַּיִם) לבין "פסטורליה" שחומריה עשויים מאשפה מוטלת ברחוב :

.. אוֹרוֹת זָהָב מְמַלְּאִים

אֶת מִשְׁכָּב הַקַּרְטוֹן 

עַל שְׂפַת הָרְחוֹב

כך גם השיר "לחבוק את הארץ" שהוא מחד שיר נונסנס ומאידך "שיר טבע" שהפסטורליה כביכול שמצויה בו היא מלאכותית בכוונה, סינתטית ומצחיקה:

יוֹנָה יְשׁוּבָה עַל פָּנַס כָּבוּי

מְחַרְבֶּנֶת עַל דֶּשֶׁא

סִינְתֶּטִי יְרַקְרַק...

 

לקראת סיום מצאתי לנכון להביא בפניכם את השיר "בסתר לבה". משמו ניתן היה ללמוד כי הוא מזמין את הקורא לחפש בו מעמקים, הנרמזים כמשתקפים מעיניה של הדמות המתוארת בו: 

הִלָּה מַקִּיפָה חֹר שֶׁחֹר

בִּרְגָעִים שֶׁל לִקּוּי חַמָּה

הִיא נִשְׁאֶבֶת פְּנִימָה

ועתה מצפה הקורא לגלות מה יתגלה בתוך אותו "פנים":

פָּנֶיהָ קוֹרְנוֹת

שׁוּב נוֹגַעַת בַּסֵּתֶר לִבָּהּ.

הִיא יוֹדַעַת אֶת מַה שֶׁעֵינֶיהָ

רוֹאוֹת

מה עיניה רואות ומה היא יודעת? צר לי, הקורא, כאן מסתיים השיר. איננו יודעים ולא נרמזים מהו סתר לבה, והשיר מחמיץ הזדמנות לחקור צפונות נפש, מבטיח ולא מקיים.   

 

בזכות השער הראשון בספר מצאתי כי ראוי לסיים בהערה כללית (למשוררים ואף לעורכים, בכלל זה לעצמי): אמנם, שער ראשון אינו מלמד בהכרח על טיבו ומכלולו של ספר. והרי יש מי שפותחים ספר בעמוד אקראי, או בוחרים בכוונה לקרוא בשירים באופן רנדומלי. ועדיין השער הראשון מחייב את יוצרו, שכן בקביעת סדר השירים הוא נוהג כמי שמצהיר על מרכולתו, מזמין את קוראיו לשפוט ולהחליט אם להמשיך ולקרוא.