אשר גל

 

בְּטִפְּשׁוּת פֶּה

(שיר בהשראת תפילת "על חטא שחטאנו", הנאמרת ביום הכיפורים)

 

וּבְכֹבֶד לָשׁוֹן

עָמַדְנוּ בָּרְחוֹב  

לֹא יוֹדְעִים לְאָן לִפְנוֹת.

אֲנָשִׁים חָלְפוּ  

טִפּוֹת גֶּשֶׁם

הִתְנַגְּשׁוּ בָּנוּ

לְהַכְעִיס.

וְלֹא הָיָה אֵל  

לְהַפְנוֹת אֵלָיו אֶצְבַּע

לְקַלֵּל שָׁמַיִם.

מוֹעֲלִים בְּעַצְמֵנוּ

לֹא בִּקַּשְׁנוּ מְחִילָה   

לַחְזֹר דַּרְכָּהּ

לַעֲשׂוֹת צַעַד

לְעֶבְרֵנוּ.

נִשְׁאַרְנוּ עִם הַטִּפְּשׁוּת.

 

בשנים האחרונות אני כותב שירים בהשפעת טקסטים יהודיים עתיקים. בהתחלה זה היה בחזקת "שיר פה שיר שם", עד שהפך לעיקר. שירים נולדו בהשפעת הַמִּשְׁנָה, מִשְׁנֵה תורה של הרמב"ם, "ונתנה תוקף" "ועל חטא שחטאנו" מתפילות יום הכיפורים, ספר דברים, וכיום ספר המדרשים "בראשית רבה".

סדר הדברים הוא כזה: תחילה אני קורא את הטקסט ותוך כדי מסמן מילים או משפטים שהרשימו אותי בייחודיותם הלשונית או הרעיונית (ועדיף גם וגם). אחר כך אני יושב ומתבונן בהם ונותן למחשבות לזרום ולשורת השיר להיכתב. השירים אינם מנסים לפרש את המשפטים או את המילים, הם נכתבים בהשפעתם.

יש יאמרו שאני עובר תהליך של "חזרה בתשובה" או "חזרה למקורות", אך לא.

אני מאמין ששירה נכתבת מתוך געגועים למה שחסר. לַהֶעְדֵּר, וכפי שכותב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" : "לולא צמידות ההֶעְדֵּר לחומר לא היה החומר מקבל צורה ".

כשאני בוחן את שירי הישנים אני מוצא גם שם געגועים להעדר. אם כך מה ההבדל בין היום לפעם? אין הבדל משמעותי. בסופו של דבר אני חוזר לנושאים שעליהם כתבתי בעבר והמסקנה שלי היא  שמשורר לא יכול לברוח מעצמו. הוא חוזר לאותם געגועים. השאלה היא מה מעורר אותם. כיום, הטקסטים שאני קורא, הם הסיבה לכך.

ולמה דווקא הטקסטים הללו ולא אחרים? אולי כי הם שונים לחלוטין ממה שעורר אצלי השראה בעבר ואולי דווקא השונות בין אורח חיי לבין מה שכתוב בטקסטים היא שקוסמת לי.