דוד אדלר
אין אדם שאין לו שעה
כְּבָר בַּבֹּקֶר חַשְׁתִּי שׁוֹפֵעַ כְּמוֹ יָם
כְּאִלּוּ אָכַלְתִּי לִוְיָתָן
הָאֹפֶק הִתְרַחֵק וְנַפְשִׁי גָּאֲתָה
וַאֲפִלּוּ סוּסָה אֲצִילִית הִבִּיעָה אֶת רְצוֹנָהּ
לָשֵׁאתֵנִי עַל גַּבָּהּ. הָיָה שָׁם גַּם שׁוֹר
יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה הַיּוֹם
וּלְלֹא מוֹרָא נֶאֱחַזְתִּי בְּקַרְנָיו.
כָּתַבְתִּי מַשֶּׁהוּ נִשְׂגָּב
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם
לְגוּפִי לֹא הָיִיתִי אָדוֹן
וְאָז הִגִּיעַ הַלַּיְלָה
הָיִיתִי מָה-זֶּה עָיֵף וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן.
האם השיר הזה מאפיין את שירתי? הייתי מעז לומר, שלפחות ההיפוך האירוני שבו, מאפיין לא מעט משיריי. אני אוהב היפוך, פיתול, עוקץ, הפתעה - בסופו של השיר (מה שקרוי לעיתים "פואנטה"), אצל אחרים וגם אצלי. אך לא בשל כך בחרתי להביא שיר זה דווקא.
בחרתי להביאו בשל השורה האחרונה:
הָיִיתִי מָה-זֶּה עָיֵף וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן.
וכל-כך למה? כמה סיבות:
הסיבה הראשונה:
יש שלאחר קריאת השיר אמרו שהשורה הזו קלקלה את השיר "הנשגב", בלשונם, והורידה אותו למטה וחבל. ממש חבל.
אחרים, שספרתי להם שאלה היו תגובותיהם של חלק מהקוראים, אמרו, אכן נכון, ברגע הראשון גם אנו חשבנו כך, אבל מיד הבנו את ה"פואנטה", והיא בהחלט במקום.
אך היו גם כאלה שגעו בצחוק בסוף השיר, גם כלשונו כאן ועוד יותר, בגרסה אחרת של השורה האחרונה, שאביא בהמשך.
הסיבה השנייה:
לא ארחיב כאן "איך שיר נולד"? אצלי השירים נולדים בלידות שונות, משונות ומורכבות, שלא תמיד קל להצביע עליהן בוודאות. אך את לידת השיר הזה אני זוכר היטב: הוא נולד ב"לידת עכוז", דהיינו מהשורה האחרונה. השורות המקדימות נבנו רק אחר כך כדי להוביל אליו. כך גם הסברתי לאלה שבקשו ל"תקנו", ע"י מחיקת או שינוי השורה האחרונה.
הסיבה השלישית:
השורה האחרונה המקורית (שממנה כאמור נולד השיר) הייתה אחרת:
עָשִׂיתִי פִּיפִּי וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן
אלא שעורך ספרי, "פעם אולי אכתוב על זה" (שעומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת "אבן חושן"), דוד וינפלד, "שם ווטו", כמו שאומרים בלשון לא פואטית (ה"ווטו" היחיד בספר, לשמחתי). הסברי, שמהשורה הזו נולד השיר, לא הזיזה אותו מעמדתו כהוא זה. שלא כדרכו הוא היה נחרץ. בו במקום הצעתי את הָיִיתִי מָה-זֶּה עָיֵף וְהָלַכְתִּי לִישֹׁן, והוא קבל זאת.
אף שהיה ברור לי שאני מחויב לכבד את דעתו, כהוגה השיר ומחברו, חששתי שאולי משהו מעוקצו של השיר יקהה בגרסה המרוככת. אך להפתעתי, משוררים משכמם ומעלה, שאני מעריך מאוד גם את שירתם וגם את רגישותם הפואטית, חשבו שהגרסה המתוקנת היא הנכונה (שוב, למרות הסבריי). אני מניח שהסיבה לכך היא פואטית גרידא, ואינה תוצאה של גיל ושמרנות, שכן למשוררים אלה שירים נועזים ביותר, והם היו נחרצים בדעתם, לא פחות מהעורך. הגדילה לעשות אחת מהם, שכשהקראתי לה את השורה המקורית געתה בצחוק מתפרץ וארוך, ואני כבר חשבתי לעצמי, מה גדול הוא הפספוס. אך גם היא הבהירה, למרות צחוקה, טוב עשית ששינית, השורה הזו אינה מתאימה, בשום פנים ואופן לא.....
*הערת עורכי נתיבים:
כל אחד משנינו לחוד הגיע למסקנה הפוכה מזו של העורך ואחרים.
לדעתנו הביטוי "הייתי מה זה עייף" אין בו כל יתרון על "עשיתי פיפי והלכתי לישון". הוא חסר את איכות הקריצה וההומור של הביטוי ש"נגנז", למעשה אינו מעניין, אין בו "טויסט" ולכן הוא מחליש את הסיום. ואילו הביטוי עשיתי פיפי הוא טויסט. הוא שובר את הרצינות-לא רצינות ה"נשגבת" (בשיר יש גם קריצה והגזמה "ילדותית" מכוונת, כמו ב"אכלתי לוויתן"), הפיפי מחזיר באבחה אל קרקע המציאות ואנו מגלים שיש בכותב נפש של ילד. והרי עשיתי פיפי הוא ביטוי כמעט ילדי (וכך נפש האמן הילד צצה בשני הקטבים).
אם הטענה היתה שביטוי זה מנמיך את שפה השיר לעומת יתר השיר – הרי גם הביטוי שנבחר הוא מעולם הסלנג, זהו שיבוש של שפה, יותר מ"עשיתי פיפי" והוא עושה זאת בפחות חן, ללא היסוד ה"ילדי". יפים גם החיבור וההנגדה ה"מימית" - בין "שופע כים" ו"הנפש שגאתה" לאותו פיפי "קטן" ויומיומי.
מעבר לכך, הצורך בפיפי נתפס כ"נוכחות" פיסית והכרח חזק יותר מהעייפות (אמנם יש אלמנט של פיסיות גם ב"מה זה עייף"), משהו שאין לוותר עליו לפני השינה, אחרי שהפעלתנות האמנותית הקודמת תוארה כ"הכרח אמנותי".