מירי גלעד
לאמי, מתוך מחזור על שלהי חייה ומותה
אִמִּי מָלְאָה זְמַן עַד שֶׁהִתְפַּקְּעָה.
גּוּפָהּ הִתְמַעֵט,
יָמֶיהָ הָרַבִּים הִלְבִּישׁוּ אוֹתָהּ שְׁקִיפוּת מֶרְחָקִים.
זְמַן חַיֶּיהָ מִתְגּוֹלֵל עַתָּה בִּשְׂדוֹת פְּרִי שֶׁלֹּא נִקְטַף
רוּחַ אֲבוּדָה מְשׁוֹטֶטֶת עַל פָּנָיו
וְצִפּוֹר תּוֹהָה מְבַקֶּשֶׁת לְהַצִּיל מִמֶּנּוּ זֶרַע וְעָסִיס
שיר זה, אחד משניים בגיליון שעוסק ביחסים בין-דוריים, מתאר פרידה של בת מאמה שמתה באמצעות מטפורות השאובות מתחום הטבע המזכיר גם את מחזור העונות החקלאי. מטפורה זו דומה, גם אם רק בחלקה, לאחת המטפורות הבולטות באמנות בכלל וכמובן בשירה – תיאור האדם כעץ השדה (כך בשירו הנודע של נתן זך). כאן המטפורה המרכזית היא של האם כפרי שהבשיל עד תום, והתחיל תהליך ההתפרקות המוביל לריקבון.
מאידך, בולטת תחושת הדוברת שחיי האם, בשלב זה של חייה, "מבוזבזים", לא מנוצלים, שלא לומר מאבדים את ערכם וטעמם, כפרי שלא נקטף. העצב על האובדן, שלא לומר תחושת אבל, מתרחשת עוד בטרם מתה בזמן ש"זמן חייה מתגולל…" גם התחושה של בזבוז וגדיעה וחוסר המשכיות מזכירה את השיר עץ השדה, שבו העץ נגדע, נשרף ונקבר, ו"מר לו בפה".
ועם זאת שביב סיכוי לשימור חיוּת, ורמז להמשכיות דורית באמצעות הבת, עוד מהבהב בשיר שלפנינו: בדומה לעץ המשיר על פי טבעו פרי, ממנו נזרע זרע ובוקע עץ מחדש, כך גם מהפרי עולה אפשרות כלשהי של הצלה והמשכיות באמצעות "זֶרַע וְעָסִיס". הדוברת, היא הציפור, עומדת מול האובדן המתהווה תוהה ומבקשת להציל משהו מהאם, לשמר איזה שהוא קשר עמה, למצוא טעם בחיי האם, חיות בגופה או בנפשה, וזאת בשעה שרוחה של האם כבר משוטטת אבודה, אולי מנותקת כבר מגופה החי.
הדיון בזמן, שהוא המרכיב המרכזי השני בשיר, מבליט ניגוד אוקסימורוני בין התמלאות האם להתמעטותה, כשמחולל ההתמלאות וההתמעטות בו זמנית הוא הזמן בו היא מתמלאת, ו"בעשותה" כן (כביכול היא היוזמת האקטיבית בתהליך בלתי נמנע ובלתי נשלט זה) היא מאפשרת לו לרוקן את גופה. וכך, מאירה בפנינו המשוררת את שנכון לכולנו, בבחינת אמת אוניברסלית: הזמן שממלא ומעשיר אותנו הוא גם זה שמרוקן אותנו מחיינו.
הזמן ממלא תפקיד אוקסימורוני גם בהיותו מלביש ומפשיט את האם, בו זמנית: "יָמֶיהָ הָרַבִּים הִלְבִּישׁוּ אוֹתָהּ שְׁקִיפוּת מֶרְחָקִים" – שהרי הימים מלבישים בלבוש שקוף, קרי הוא מערטל אותה. ייתכן שבכך מתארת הבת את הגוף הזקן, שלעתים קרובות מצטיין בעור שקוף ודק דרכו אפשר לראות את הורידים והגידים. וכן ניתן למצוא פה ארמז לשירו המפורסם של עמיחי "אבי", שהלך אל "מרחקיו המוזרים". וכך אנו יכולים להסיק שהמרחקים הם לא פיסיים אלא – הן מנטליים (מצב הזקנה) והן המרחק ה"אינסופי" שבין עולם החיים לעולם המתים.