רז סופר

הצליל העדין של הנפילה

הוצאת עיתון 77, 2017

ערכה: ענבל אשל כהנסקי

 

ספרו של רז סופר הוא מהיפים המעודנים ביותר שקראתי בשנה האחרונה. השירים אינם קלים לעיכול. ראשית, משום שרובם רוויי אווירה פסימית ומלנכולית, בין השורות נרמזת ביקורת חברתית ויש בהם אף שמץ של ביקורת "אקולוגית" (אף שזה אינו נושא השירים), על כיעור הנוף הפיסי, פרי ידי אדם. אולם בזכות העידון, היופי המילולי והוויזואלי, שירתו נטולת זעם. היא מרחיקה עצמה מהטפה ומלשון המלצה ל"דרך פעולה", ויש בה מן ההשלמה עם המציאות הכפויה, חסרת המוצא. 

שנית, זוהי שירה המביעה עצמה בתמונות ובמוסיקה רגשית, יותר מאשר באמצעות סיפור מובנה ברור, בעל אמירה לוגית. ה"נרטיב" של חלק מהשירים אינו ליניארי, ויכול להשתנות מקצה לקצה, בתוך אותו שיר, באופן המקשה על הבנתם. מי שמבקש להבין את הגיונם ומטרתם, אם יש כאלה, חייב לנסות לרדת לעומק האסוציאציות היפות של המשורר.   

העידון הוא מסר בפני עצמו, שניכר בשם הספר, הלקוח מאחד השירים היפים ביותר  (SILENCIO), אשר מספר לנו בסיומו על עדינותו של צליל הנפילה. הנופל, קורבן הנסיבות, יהיו אשר יהיו, לרוב אינו מרעיש עולמות בעת נפילתו או לאחריה. זעקתו, אם השמיעה, קדמה לנפילה, ואחר כך "דָּבָר לֹא נִשְׁאַר". ראוי לציין כי בשיר זה לא ברורות כל צרכן נסיבות הנפילה, בייחוד לא ברמת הסב-טקסט והמטאפורה, בעוד שברמת הפשט, בשכבת הפרשנות הראשונית, אפשר לשער שמדובר בירידתה מתפארתה של זמרת ש"עבר זמנה".

אין בעדינות, בקול המופנם והשקט של הנפילה, כדי לומר שהנופל אינו חש כאב. אלא שהכאב (בחלק מהשירים העוסקים בנפילה) מובע במלים רכות, מרומזות, עד כדי כך שאין ביטחון שנוכל לזהותו.

לרוב ה"נופלים" אינם מצטיירים כקורבנות של פגם נפשי מולד, או שגעון. למעשה, לא אחת הדמויות הן רגילות, והכאב הוא של כל אדם, שכן כל אחד מאתנו יכול ליפול, וגם החיים השגרתיים מזמנים לנו רגעי נפילה – כאב וריקנות, המתוארים למשל בכמה מהשירים על "המרחב הביתי" (קרי בביתו של המשורר ורעייתו). יוצא מכלל זה הוא, אולי, גיבור השיר "ירמיהו", ה"משתגע בחוצות", כמו היה נביא תנכי. ואפשר שכזו היא גם הדמות הנשית, המתוארת בשירי "גם בירח מספרים סיפורים".

לעומת זאת, בחלק מהשירים, בייחוד בשער הראשון של הספר, המכונה "מגע מקרי", זהו כאבם של צעירים שהם בבחינת קורבנות נפשיים, ושמא גם פיסיים, של מי שנפגעו בידי החברה בכלל, או בידי קרוביהם.     

ואנו למדים מדברי המשורר עצמו, שהוא עובד עם ילדים אבודים, כאלה ש"נפלו בחשיכה", והוא מגשש אליהם ומספר להם על האור. אך בהגדירו את מעשהו כמגשש, מצביע הדובר על עצמו כמי שאינו מתבונן, מנקודת תצפית עליונה, או מתנשאת, לעבר האפלה בה מצויים האחרים, ואינו מתיימר לגלות להם אור שהוא עצמו גילה, קרי שיש בידיו פתרון עבורם. אלא זאת, שכדי לסייע להם גם עליו לגשש, בעצמו, באפלה. מצד שני, יש בכך כדי לרמז על שותפות גורל, שמא אפילו על היותו בעל ניסיון אישי של מי שהיה שרוי בעצמו באפלה. מכל מקום יש בניסיון כזה ללמדו צניעות, שאפשר לשער כי התוותה את דרכו המקצועית בבואו לנסות לעזור לאחרים, מתוך אותו גובה, "בגובה העיניים".

ניתן אף לשער ששירים אלה משקפים את האופן בו המשורר מטפל, מזדהה ומרגיש את מי ש"נפלו". ולצד זאת הוא גם משמש להם לפה, מספר את סיפוריהם, מביע רגשותיהם וקשייהם, כמו היו אלה סיפוריו שלו. כך גם חודר לשירים יסוד ארס פואטי, המתאר את תהליך היצירה. בולט בעניין זה השיר "מים", בו במקביל, מספר המשורר, מחד, על עצמו ככותב השיר, שבכתיבתו הוא "שוחה במיומנות" במים, ומאידך, מספר על אחד ממושאי טיפולו הטובע, זאת בשעה שהמשורר יודע שהוא עצמו אינו טובע ואינו חסר אונים:

כּוֹתֵב שִׁירָה בַּמַּיִם. בִּתְנוּעוֹת מְיֻמָּנוּת

מְסַפֵּר עַל הָעֲמָקִים

בָּהֶם הוּא טוֹבֵעַ  

"באותה נשימה" ממחיש המשורר את משמעות הנפילה עבור מי ש"נפל". הנפילה עצמה מתוארת כטביעה במים. כך מועצם רעיון אין-המוצא והייאוש של הנופל, באמצעות תחושת המחנק שיש בטביעה. רעיון הטביעה נרמז מיד אחר כך בשיר "תחתית האקווריון" שבו נוספת לחוסר האונים תחושת הדובר שהוא משמש מושא לתצפית, להשגחה (או אף תחת מבחן), כחיה בגן חיות, או כדג "נוי" שבוי בין קירות זכוכית שקופים, ועל שום חוסר שליטתו בגורלו הוא "חֹר שָׁחֹר, לוֹחֵשׁ מְבֻלְבָּל, זָרוּק בַּחֲלַל, קוֹרֵא לְעֶזְרָה".

מתוך כך עולה לא אחת המציאות והסביבה ככעורות וקשות, שבהן מצויים מושאי שיריו של רז סופר. אולם המשורר אינו מתאר את המציאות כחד צדדית-חד ערכית. אלא, שיש בה "אור וחושך" (בשיר "ממלכת האור והחושך"), שבו העולם נסדק "כְּמוֹ חַרְסִינָה יְשָׁנָה". זהו עולם שיש בו גם יופי לילי, אך אין זה יופי פסטורלי, אלא יופי אפל, מכשף ופתייני, המושך לנפילה מכוונת, אולי להתאבדות: "הַלַּיְלָה כִּמְעַט עַפְתִּי מֵהַמִּרְפֶּסֶת/הַיָּרֵחַ הָיָה עָגֹל וּמְפַתֶּה/עֵץ הַתַּפּוּחַ לַחַשׁ – תִּפּוֹל מָתוֹק, תִּפּוֹל". הניגוד בין הגדרת הטבע, כיפה, לבין טבעו האמיתי, המזוהם, שבו לא הפרטי, אלא "הקולקטיב" הוא קורבנו, מצוי למשל בשיר "יופיו של הטבע", שבו "הַאָרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ... הַחוֹל יִהְיֶה נָתוּן בִּשְׁפָכִים וּבְזֶפֶת/נְעָרוֹת דַּקִּיקוֹת יָרוּצוּ בּוֹ". וגם בשיר "בפינות הגן" "חַיּוֹת פֶּרֶא אוֹרְבוֹת" לקורבן, הוא המספר. ובהיפוך, נראה שאחד הקורבנות מקריב את עצמו ביוזמתו, ואף שואב "נחמה מרושעת" מהיותו הקורבן והמקריב החיים בכפיפה אחת בגוף אחד, השייך למספר (בשיר נטול שם): 

"כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּחְרְרָה מַחְשַׁבְתִּי

נִשְׁאֲרָה גּוּפָה בַּפֶּתַח

מִתְחַנֶּנֶת שֶׁאֶקַּח אוֹתָהּ

...

בְּנִבְזִיוּת זָחַלְתִּי אֵלֶיהָ

לָחוּס תַּחַת עֹל עוֹרָהּ"