יאיר בן-חור

 

השד

‏

אֲנִי עֵדָה:

מִזְרָח וּמַעֲרָב יַחַבְרוּ יַחְדָּו

וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר.

סְפָרַד תִּהְיֶה אַשְׁכְּנַז הִיא סְפָרַד

הִיא אַשְׁכְּנַז.

אֲנִי עֵדָה.

וְאֵין עֵדָה אַחֶרֶת.

 

השיר ראה אור בספר "העשב נרדם בשדות", הוצאת פיוטית, 2015

 

זהו שיר קצר ההוא משקף את תפיסת עולמי השירית: שיר צריך להביע הרבה במעט מילים, בתמציתיות. שיר ארוך מדי מאבד את הקורא ואת הפואנטה שלו. 

זאת ועוד: השיר "השד" משקף בתמציתיות את תפיסת עולמי הכללית: אדם הוא אדם הוא אדם. העדה שלו אינה חשובה, גם לא הדת, חשוב שהוא אדם ומה הוא עושה עם עובדה זו: איך מתנהג ומתנהל בעולם. בישראל של 2017 אין עוד משמעות או חשיבות לעדה – מזרחי/ספרדי או אשכנזי. מי שנולד בישראל הוא ישראלי. נקודה. יש לבחון אותו על פי דבריו, מעשיו, התנהלותו ולא על פי מוצאו העדתי או הדתי כי זה לא רלוונטי. במיוחד בזמנים אלה כשהנושא העדתי צף ועולה מחדש בהקשרים פוליטיים, בעיקר, יש חשיבות לדעתי לשיר הזה, שיראה שאפשר ורצוי גם אחרת.

השיר הוא משחק מילים ונע בין עבר לעתיד (איך אפשר להיות עדה למשהו שיקרה בעתיד – יחברו יחדיו?) כרמז לכך שעדיין לא הגענו למצב הזה, אבל זה יקרה, שהרי יש עדה שרואה זאת.

צריך לשפוט בני אדם על פי מעשיהם ודבריהם, לא על פי מוצאם. המוצא חשוב לדברים אחרים: תרבות, אוכל ומוזיקה עדתיים ותו לא, אין לו כל קשר לטיבו של האדם.