טל בלו

"תאהב, רק מפרטי

הוצאה פרטית 2006

עריכה: אלי אליהו

 

ספר שיריו השני של טל בלו הוא הבטחה לא מבוטלת. מן הצד הערכי. בצדק ציין המשורר ועורך כתב העת "המסדרון", יאיר בן חיים, כי יש בכתיבתו חותם ייחודי.  אולם אין הייחוד נמדד בכך שהשירים "מתמקדים בזולת, באקטואליה, במלחמה וקיום, אהבה ומערכות יחסים", ואף לא בתמה המרכזית בספר, המתבטאת ב"זיקה לשמירה על נפלאות היקום והכרת תודה על הקיים... שיש בה צוהר לעולמות מרתקים המזמנים את הקורא לחוות את האור ולנשום עמוק את החיים ומהותם".

כל זאת, כשלמעשה כל משורר איכותי אמור להיות "ייחודי" באופן כתיבתו, בשפה הפרטית המיוחדת לו, כזו המושכת ופוקחת את עיני הקורא, ושבאמצעותה הוא מתאר, מבין ומפרש את עולמו ועולמנו, גם כשהוא מספר את סיפורו האישי. ואכן כך עושה גם טל בלו, שחוש הומור מקורי ודק מאפיין רבים משיריו.

ייחודי בראייתי הוא האופן שבו המשורר, בכמה מהשירים, מחבר בין העולם הארצי והפשוט, שמסביבו, לבין שירתו. בעולם זה אין הוא מוציא את עצמו מן הכלל, אלא מנסה ללמוד מהכלל על מקומו הפרטי, ועל מידת הארעיות של חייו וקיומו, המזוקקים באמצעות השירה. לכן, למרות השירה, והקרבה המסוימת אל הרוחני, אין בו כל התנשאות, אלא מידה מסוימת של צניעות, מתוך הכרה באיכותם של חיי האחרים והשפעתם עליו. כך, בשיר "מבט":

"כל ימי גדלתי ביו אנשים

מי מהם במעשה, מי במדרש, מי בשתיקה...

גם אני, מפרפר בין רוח וחומר,

מבקש לי פיוס בין סיר הבשר

לדרך המדבר...

כל ימי גדלתי בין טיפשים ובין חכמים

ולא מצאתי לגוף טוב –

אלא שירה".

או בשיר "הנחיות לנוטים לחיות 1" (המסיים אף בקריצה שובבה והומוריסטית  המאפיינת רבים משיריו), כשהוא פונה לאחרים בגוף שני, בעצה כיצד יש לחיות ולהתנהג, ובמיוחד כיצד לאהוב, אך נראה שהוא למעשה מתכוון ראשית כל לייעץ לעצמו:

"העדף את המעופים, שלא לבקוע אשליה

ללא אושר עצום, ללא אומללות אין קץ,  

הסתפק במה שנשאר במטבח".

ההכרה, המחזקת את צניעותו, בדבר ארעיותו בעולם, מתוארת היטב בהומור דק בשיר "בכל רגע נתון" המדמיין את העולם לרכבת, שעליה עולים הנולדים וממנה יורדים המתים:

"בעקרון

בכל רגע נתון

מישהו יורד מהרכבת...

...בטל את רצונך ואל תדון עצמך

עד שתגיע רכבת למקומה.."

משאימצת גישה כזו לחייך, כל רגע פעוט בחיים, יכול לזמן לך אושר בסיסי, פשוט, כך אפילו כשלפתע פורחת לה מהגוף נפיחה בשעת מעשה האהבים במיטה (בשיר "אושר").  

תקצר היריעה מכדי להגיע להבנה של ממש כיצד התגבשה תפיסת עולם זו, ואילו חוויות ואולי טראומות בנו אותה. אפשר למשל לשער כי המגע הקרוב עם המוות תרם לכך. כך, שיריו המתארים את שירותו הצבאי בלבנון. בשיר "גורלות", הוא מצביע על המקריות שקבעה מי נידון לחיים ומי למוות ("הקרבות נסללו על פי נטייה/והובחנו לפי סוג/כך נוצרו מזל וביש מזל"), אך גם אם למזלם נותרו חבריו והוא בחיים, עדיין חלקם נפגעו נפשית ("אנטומית היינו מושלמים", בשיר "מארב כוכב").    

בהיבט האידיאולוגי ספר זה שייך לאותם ספרים איכותיים מעטים שאינם נכנעים לעולם המסחור הכלכלי של הוצאות הספרים הרגילות, שעיקר רווחיהן הוא מכספי כיסיהם של המשוררים, ולכן מכירת הספרים וכל הכרוך בכך – פרסום, יחסי ציבור והפצה נאותה ומושקעת מוזנחים. אמנם לא מעטים הם הספרים שאינם ראויים לפרסום, ואינם מצדיקים את ההשקעה בהם, רק למעטים בתוך הים המתפרסם כיום יש גם "ערך מוסף" לשירה, מעבר לתרומתם לפרנסת ההוצאות, עורכי השירה, הנקדנים וכד'. כתוצאה מכך המשורר – ועל אחת כמה משורר ראוי - נאלץ להיאבק כמעט לבדו על מקומו (ולא כל אחד מסוגל לכך) ומשליך את כספו, לריק.

לכן יש במעשה זה של הוצאה עצמית לא רק חסכון ניכר, אלא לעתים קרובות גם משום הצהרה של "אי אכפתיות" והפניית כתף קרה לעולם השירה הממוסד. ואם מרבית או כל המשוררים יעשו כך, עלולה תעשיית ההוצאות להתמוטט, או שתתאים את עצמה לצרכי המשוררים.

ההצהרה השניה של ספר זה נראית בלתי מכוונת בעליל. ואם היא מכוונת הרי שאין לה לטעמי כל הצדקה: מלאכת הגימור של הספר, בעיקר של מלאכת הניקוד, גובלת בהפקרות. טעויות הניקוד מרובות מאוד, ולעתים אף גסות. האם זו הצהרה בגנות הניקוד בשירה? לטעמי עדיף ויתור מלא עליו, כפי שנקט למשל המשורר "הנרי צ'" (הוא עמית ישראל) בשני ספריו האחרונים, שהוציאם בהוצאה עצמית, ולנקד ניקוד חלקי את המילים אשר ללא ניקוד ניתן להבינן באופנים שונים.