מיכאל רייך
"ספני השדות" - שירים
הוצאת עמדה, 2017
"מליציות טובה עולה מתוך השירים של מיכאל רייך. יש לו פלירט תמידי עם השפה ועושרה הלקסיקוגרפי", אומר רן יגיל, העורך והמו"ל של הוצאת "עמדה", שמצביע על העושר התרבותי ותפיסת העולם ההומניסטית של המשורר ויצירתו. בכך קלע כחוט השערה לתמה מרכזית של כתב העת "נתיבים", הדוגלת ב"שירה בוגרת...ללא גבולות ומשוכות של גיל, שירה בשלה, חכמה מתוחכמת ולא מתחכמת". ראוי להוסיף שחוכמת שיריו של רייך מאפיינת מי שנושא על כתפיו ניסיון חיים עשיר ופרספקטיבה של המביט מהצד ומבפנים כאחד, כדי להתבונן בנעשה סביבו, תרתי משמע, כמו גם במתרחש במרחב המופשט יותר, הפוליטי והחברתי. וכך הוא מגיע לתובנות פילוסופיות הניכרות גם בשמו של השער האחרון בספר, "שירי הגות", כשהדברים נכונים גם לגבי שערים אחרים בספר. מתוך כך הוא מעלה גם מסקנות מעשיות וביקורת בדבר מצבנו. זוהי אם כן גם שירת מחאה, לפחות במובלע. ומאחר שתפיסתו את העולם בוגרת ומורכבת, ניכרת התובנה שיש יותר מאמת אחת, שיש להטיל ספק אפילו במה שלמדנו מניסיוננו או מניסיונם של אחרים, ולכן הוא בוחר במודע להימנע, לעתים, מהבעת עמדה נחרצת. ניתן להדגים זאת למשל בשיר "באוטובוס", המתאר גבר אלמוני, בעל זקן (דתי? זקן?), המעז להביט באישה באופן שניתן לפרשו כגובל בהטרדה מינית, לכאורה. ואין כלל וודאות האם הביקורת של המשורר מופנית כלפיו, או שמא יש בו מידה של הבנה, או חמלה כלפיו (לכן מבטו מוגדר כ"בעילת אישיותה בנסיבות מכמירות", ולא מחמירות), ואולי אף יש בשיר ביקורת מרומזת על הנטייה המוגזמת(?) לזהות כהטרדה מינית כל התנהגות בתחום ה"אפור", שאינה בבחינת חציית קוים ברורה, וכזו שנחשבה פעם לנורמטיבית.
התבוננות של המשורר מיטיבה לזהות ביומיומי ובפשוט, לכאורה, את מורכבותו של העולם, והיא מטילה ספק במה שהמבט הראשון מגלה, כמי שמזהיר את עצמו ואותנו מלהיגרר למסקנות חפוזות. כך למשל בשיר "שיח נשים ברחוב":
מתורגמן קטן היושב בתוכי דרך קבע
מטה אוזן למרי שיחתן
מתקשה להכיל הקשרים רגשיים
ומסרב לחתום על תרגומו המלומד
שהניחו על מפתני"
מורכבות זו ניכרת במסר הפוליטי, לפיו אל לנו להיות בטוחים מה נכון ומה לא נכון, שלכל מטבע יש שני צדדים, ואין הצדק מצוי רק בכיסו של צד אחד. כך, בשיר "משני עברי החומה" המתאר את האמונה היוקדת והקנאית של הישראלים והפלסטינים בצדקתם. וכן, שניתן ללמוד גם מילדים שאין אמת אחת, והיא משתנה בהתאם לגילו של האדם ולא בהכרח הבוגר הוא הצודק. בשיר "מקום בטוח" (שבו הוא למד מעפיפון שבידי ילדים מהו אושר - "ראיתי אושר דואה בקצה חוט גבוה/נוגע בשחקים/צוהל"...) לאחר שהוא מטיל ספק בביטחונם באושרם (נוכח רדת החשיכה), הוא נפגע ממקל קטן הנופל "משום מקום" ושורט את פניו, ללמדו ארעיות מהי, וכמה היא חלשה מול אושרם הבוטח, הגם תמים, של הילדים.
בהבעת עמדותיו בסוגיות פילוסופיות ומוסריות ניכר גם שימוש ידעני במקורות התרבות המערבית כמו המקרא ואף הברית החדשה, לצורך השמעת ביקורת מרומזת, חברתית ופוליטית, על החברה בת זמננו. כך הוא הוא מצר על כוחו (הנצחי) של אי הצדק, והפיכת מעשי רצח לנורמה כלל עולמית בשיר "קין מודרני", שהוא "כמו מוטציה המהתלת ברודפים אחיו... ממית באין מפריע...תרמית רודף שלום...כל כך עמוק שקע האות רחב והתרווח, שהעולם ... הפך קרנות מזבח". או בשיר "כובעו של הצדק", באמצעות אזכור גיבורים מקראיים, שתחושת הצדק שפעפעה בהם הביאה אותם לנקוט במעשי נקם בלתי מידתיים, שיש בהם משום אי צדק (שמשון ובמיוחד הנביא אלישע), הוא מצביע על חמקמקותו והתמהמהותו של הצדק: "תמיד הצדק מפתיע/בקלישותו/בעיתוי הופעתו/ותוצאתו המאכזבת לעתים/ואף על פי כן...". ובמקום אחר, מתוך הכרה בערך התרבות של "פעם", התרבות שהיא נר לרגליו, הוא נוקב בביקורת חברתית כנגד הזוהמה בעיר המודרנית, הפגיעה האקולוגית ונטישת "תרבות חיים אחרת/תרבות של פיסיולוגיה ירוקה" הנרמזת כתרבות המערב ואולי גם כתקופת החלוציות והתום של ראשית המדינה (בשיר "היו ימים יפים יותר").
יש בכמה מהשירים יסוד דידקטי, של מורה חכם המבקש להרביץ תורה בקוראיו, משל היו תלמידיו, גם אם פה ושם מבצבץ איזה אי אמון קל בידע וביכולת של הקורא להבין בין השיטין. כך למשל בשיר "גלגולו של ניגון", כשהוא מספר כי אינו בטוח ביכולתו של עני שפגש בנצרת "לרשת את הארץ" וטורח להוסיף שמא לא יבין הקורא למי הוא מרמז "כהבטחת הנצרתי ההוא בעל המוניטין", בעוד שהיינו מצפים כי אוהב השירה, המשכיל, ידע בעצמו שמדובר בדרשה על ההר של ישוע, לפיה "אשרי הענווים כי המה יירשו את הארץ" (וראו גם תהילים ל"ז פסוק י"א). מתוך כך ניכר סגנונו של רייך, שאינו מתקמצן במלים, אינו נוקט תמיד בשיטת ה"הידוק" והצמצום, ואף מעדיף לומר בבירור את שעל ליבו ושכלו, כך שיסוד ה"פשט" מכיל ושוטח לפני הקורא, ללא "סוד", את ה"דרש" שבשיריו.