רווית ראופמן

 

על שירו של ליאור שטרנברג:

בתי, ברחם אמה                                             

 

עַכְשָׁו זְרוֹעוֹתֶיהָ הַזְּעַרְעָרוֹת מְשׁוּכוֹת מֵאֲחוֹרֵי רֹאשָׁהּ הֶעָצוּם

כֻּלָּהּ מְשַׁיֶּטֶת עַל גַּלֵי סִייֶסְטָה חֲמִימִים,

וְכַעֲבֹר רֶגַע נִלְכֶּדֶת בְּעֵין הָאוּלְטְרָסָאוּנְד

הֲדוּקָה אֶל דֹּפֶן אִמָּהּ, עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת, מַקְשִׁיבָה

לְלִבָּן הַכָּפוּל.

 

נְשָׁמָה רוֹחֶצֶת, שְׁוַת נֶפֶשׁ

לַטֶּבַע הַקַּמָּאִי הַמְעַגֵּל  בָּהּ אֵיבָר לְאֵיבָר,

פִּתּוּל רַךְ לְפִתּוּל. חֲפִיסַת שׁוֹקוֹלָד

וַהֲלִיכָה נִמְרֶצֶת בְּצָהֲרֵי הָעִיר נִדְרְשׁוּ לְעוֹרְרָה

מִתַּרְדֵּמָתָה הַשַׁבְּלוּלִית, וְעַתָּה הִיא מַסְבִּירָה אֵלֵינוּ פָּנִים

וּמְגַלָּה בְּרִחוּף לְאָחוֹר אֶת מִינָהּ

הַחֲשַׁאִי.

 

אֲנִי נִזְכָּר אֵיךְ בִּצְעִירוּתִי חָרַדְתִּי מִפְּנֵי הָאֹשֶׁר.

הַכְּאֵב, הֶאֱמַנְתִּי, מְיַלֵּד אֶת הַשִּׁירִים מִוְּרִידַי.

טָעוּת.

 

 

 

כדי לכתוב על שירו של שטרנברג "בתי, ברחם אמה" (בתוך: האור החם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008) אני בוחרת להתחיל מהסוף:

הבית האחרון נושא בשורה אופטימית למשוררים, בדבר האפשרות לכתוב שירה ממקום של אושר, ולא רק ממקום של כאב.

השיר חושף בפנינו בשורה זו בשני מובנים לפחות: הן כאמירה הנגלית במלוא בהירותה בסופו של השיר, כשהדובר מכריז כי זו טעות להאמין שהכאב מיילד את השירים מתוך הוורידים, וכי אין צורך לחרוד מפני האושר, והן כתובנה המתבררת בהדרגה כשהשיר, כמבע ארס-פואטי, ממקם את אזור היצירה במרחב הביניים שבין הפנים והחוץ (רחם האם, והאדם המתבונן הנמצא מחוץ לרחם). בראיה פסיכואנליטית, ובמיוחד תוך אימוץ רעיונותיו של ויניקוט, מרחב היצירה כלל אינו מרחב של כאב וייסורים, אלא מרחב של בריאות נפשית, של משחק, של משמעות ושל תחושת היות האדם חי. יתרה מכך: הסבל קשור במצבים בהם האדם אינו חווה עצמו כישות פעילה בתוך המעברים שבין פנים וחוץ, אלא כלכוד באחד מתוך הקטבים הללו. לא לשם מכוון השיר שלפנינו.

רק בסוף השיר מתבררת לנו ההקבלה הברורה שבין לידת התינוקת להולדת השיר. כאב הלידה, שהוא כה מובן מאליו בתודעה האנושית עד שאין כל צורך לכתוב על אודותיו, מפנה את מקומו בתודעת הדובר לתחושה עילאית של אושר, אשר גם עליה אין הוא כותב במפורש, אלא על דרך השלילה (אין צורך לחרוד מפני האושר). בפסקה האחרונה מתבררת ההקבלה בין הולדת תינוקת מתוך רחמה של האם, על מכאוביה ועל העונג שבה, לבין הולדת השירים מתוך הוורידים של המשורר, על הכאב והעונג שבהם. בשני המקרים בוחר הדובר להעדיף את האושר על פני הכאב. או אולי: לפנות מקום לאושר, לאחר שהובררו כבר כל המכאובים. 

נראה כיצד השיר מלווה את הקורא/ת בחשיפת שתי רמות אלו של משמעות:

ראשיתו של השיר בתיאור המצב הסימביוטי האוטופי בו משייטת הבת, שהיא עדיין עובר, על גלי סייסטה חמימים. היא הדוקה אל דופן אמה, עיניה עצומות והיא מקשיבה ללבן הכפול. הקורא/ת יודע/ת היטב כי מצב קמאי זה לא נמשך לנצח, וכי פרידה כואבת עתידה לפקוד את הבת, פרידה אשר זכתה בפסיכואנליזה לכינויים כגון קרע וטראומה (ראו למשל התייחסותו של אוטו ראנק). אולם, תודעה זו כלל אינה מצויה בבית הראשון של השיר, המדווח כולו מתוך הרחם עצמו. כל האירועים אליהם אנו מתוודעים מתרחשים בזמן הווה, שאין לו עבר ואין לו עתיד. שתי מילות הזמן, "עכשיו", ו"רגע" מסייעות בהנכחת הכאן והעכשיו, ללא ראשית או אחרית, כפי שהבת אינה נפרדת מהאם והן חולקות לב אחד, כפול.

עם זאת, בית זה כולל כבר רמיזה ליחסים בין החוץ והפנים. הוא עושה זאת באמצעות עין האולטרסאונד, הלוכד את הבת בעודה הדוקה אל דופן אמה. משחק זה, בין הפנימי, הרחמי, והסימביוטי, לבין החדירה של המבט מבחוץ, הוא בדיוק אזור היצירה, מרחב הביניים, בו נרקם השיר, אשר השלמת לידתו, כמו גם לידת כל השירים כולם, תתברר לנו רק בסופו של השיר. 

עניין זה הולך וצובר תאוצה בבית השני, העובר באופן ברור יותר בין המציאות שבתוך הרחם, לבין המציאות שמחוץ לו: "חפיסת שוקולד/והליכה נמרצת בצהרי העיר נדרשו לעוררה/מתרדמתה השבלולית..."

חפיסת השוקולד מיד נתפסת בשיר כחפץ זר. בקריאה ראשונה לא היה ברור לי כיצד התגנבה חפיסה זו אל תוך השיר, או שמא חדרה אליו, כמעט באלימות, מתוך החוץ. השוקולד וההליכה הנמרצת הפרו את שלוותי כקוראת בדיוק כשכל-כך התענגתי על השיוט בגלי הסייסטה החמימים מהבית הראשון. אמנם, גם האולטרסאונד בבית הראשון נחווה כחפץ זר המפר את השלווה, אולם ייתכן כי העיניים העצומות של העוברית הן שסייעו להתכחש לקיומו ולא לתת לו להפריע למהלך השיר. בבית השני אין כל אפשרות להכחשה כזו, שכן העיר, בצהרי היום, וההליכה הנמרצת, מעוררות הן את העוברית והן את הקוראת לצאת מתוך התרדמה השבלולית. זוהי עוררות מסיבית ואגרסיבית: האם אינה מסתפקת בהליכה, אלא בהליכה נמרצת בצהריי העיר, בשיא היום וההמולה, במצב הופכי למצב הרחמי בו נתונה בִתה העוברית. גם חפיסה שלמה של שוקולד אינה עניין של מה בכך. אבל ראו זה פלא: העוברית מקבלת את הגזרה בסבר פנים יפות, וכבר באותה השורה מסבירה פנים למתבוננים בה, על אף המאמצים האלימים להוציאה ממצבה השבלולי.

של מי הפנים אותם היא מסבירה? האם אלה פניה שלה, כפי שהיו רוצים ההורים המתבוננים דרך עין האולטרסאונד להאמין? האם אלה פניהם של ההורים, המתבוננים בבתם דרך עין האולטרסאונד החודר לרחם? האם זוהי שורת הרגעה, המכוונת הן אל ההורים והן אל הקורא/ת, המבקשת להשיב איזון נפשי לאחר מאורע חדירת המולת העיר אל הסייסטה החמימה?

שורה זו מפגישה את הפנים שבחוץ (המתבוננים) עם הפנים שבפנים (העוברית מסבירת הפנים) ובכך מסמנת לא רק את תחילתו של מבט, תחילתו של תהליך ההכרה בזולת הנפרד, אלא גם את אזור היצירה. המבט מתברר כמשהו שהוא תמיד ובהכרח מעשה אלים, מעשה של הכרה בנפרדות בין אדם לאחר, נפרדות שעוד מעט ותושלם בתהליך שיש בו כאב מיילד ואושר מחריד. זוהי גם ההכרה בין אדם אחד לאחר, כמו גם ההכרה וההבחנה בין המינים כשהבת "מגלה בריחוף לאחור את מינה/החשאי". ההבחנה בין המינים היא מהלך מכאיב כשלעצמו, המזמין את האדם להכיר בחלקיותו, בנזקקותו.

זהו זה! מרגע ההכרה בהבדלים אפשר ללדת. הן את הבת, והן את השיר.

לידה זו נשלמת בבית השלישי והאחרון. מה שעד כה הופיע כתהליך דיאלקטי בו אוחז השיר במיומנות מרהיבה, הנעה לסירוגין בין העדין לאלים, תהליך המשמר באמנות את שיווי המשקל השברירי בין פנים לחוץ, מוכרז בסוף השיר באופן גלוי כתובנה ברורה של הדובר, החותם את השיר במילה "טעות". זוהי בשורה אופטימית עבור המשוררים, אשר הכניסה אל מחוזות האושר אינה עוד מחרידה עבורם.

עוצמת הדיאלקטיקה של המעברים ההולכים ושבים בין מציאות פנימית וחיצונית, בתוכם נולד האושר, מוכרזת, למעשה, כבר בכותרתו של השיר, בה אובייקט אחד שייך לדובר (בִתי) ואילו האובייקט השני שייך לבת (אמה) וכמו זר לדובר, שכן הוא כבר "תפוס", מצוי בקשר סימביוטי אחר, בו המקום היחיד שנוצר לאדם שלישי הוא דרך חדירה אלימה של החוץ. ואכן, הבית האחרון בשיר, המגלה לנו את האושר, מדווח כולו מחוץ לרחם. ברובד הפיסי, הוא אינו עוד מהלך בתפר שבין הרחם לעיר, אלא שהדיווח הוא מתוך הכרתו של הדובר המשורר. אולם, תובנה זו יכולה להתברר רק לאחר שהדובר, המשורר והקורא/ת יכלו לשהות די זמן במרחבי הביניים.  הבית האחרון משלים את לידתו של השיר, ואולי של השירים כולם.