דויד לוייתן
״נעורים מול זקנה״
״האולימפוס כבר לא מה שהיה״ מס׳ 2 ״האולימפוס כבר לא מה שהיה״ מס׳ 7
256x106 ס"מ, שמן על בד 260x120 ס"מ, שמן ועץ על בד
כשהייתי בן חמש קפצתי מהעץ לרגליה של גננת חדשה שלא מכבר סיימה ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה. לא ידעתי מה זה אמנות אך זה נשמע לי משהו קדוש והתאהבתי בה והתאהבתי בה יותר כשהיא סיפרה על האלים וחצאי אלים שבאולימפוס וכל אשר הוא מתחתיו ומעליו, ומסגרה ותלתה שני ציורים שלי על קירות ביתה. אחרי כמה שנים קפצתי בלילות מעל קיר גבס בחדר עיון של בית הספר, ישר לתוך הספרייה, והצתתי גפרורים לרוב לבחור לי כל מיני ספרים שלא התאימו לגילי וביניהם גם מיתולוגיה יוונית, עד שיום שישי אחד ביקש ממני המורה
לאסוף את כל הגפרורים השרופים מרצפת הספרייה בלילה כשאני גומר לבחור את הספרים הבלתי מתאימים. חשבתי אז שהאלים הללו כבר נורא זקנים, וכשאגדל, אצייר אותם כבני גילי שנוכל לדבר בינינו מסעות בכל מיני צבעים. חלפו המון שנים, ואבי שאהב את בטהובן וברהמס, והכי אהב הוא כדורגל כדורסל ואת עפרה חזה ז"ל ותמיד חשש הוא מה יגידו בקיבוץ על כך שיש לו בן צייר, שזה הרי עיסוק מתאים לילדות קטנות, התאהב אחרי מות אמי כשהיה כבר בן שמונים ועוד כמה שנים, בציירת בת תשעים שציירה מתוך כיסא הגלגלים ונהג ללכת יום יום לביתה ולשהות כמה שעות איתה ביחד, ויום אחד כשבאתי לבקרו, לא פחד כבר להישיר מבט: "היום כששואלים אותי מה עושה הבן שלי, אני אומר שהוא צייר!" איזה בזבוז כל כך הרבה שנים שאב ובנו לא מדברים בגלל הסטיגמות בוורידים ועוד כמה דברים שהדעת לא סובלת, והנה היום כשהזקנה צופה בי מרחוק, חזרתי לאולימפוס להשליך אותו על בני אנוש בתקוותיו אהבותיו, פחדיו, הזיותיו, מחשבותיו (אם כן או לא) על מה נלחם כל שנות חייו.
