ענת זגורסקי שפרינגמן
בגדי המלך החדשים
אֲהוּבִי בִּלְבוּשׁ בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים
וְשַׁרְבִיטוֹ מֻפְנֶה אֵלַי.
וַאֲנִי, שֶׁתָּפְרוּ לִי בֶּגֶד מֵאֵשׁ
וְנַעֲלֵי הַזְּכוּכִית מִתְפּוֹצְצוֹת עַל רַגְלַי,
חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּלַי הָאַגָּדוֹת
הִתְאַחֲדוּ יוֹתֵר מִדַּי.
כיפה אדומה
שַׁעַר הַסֶּזָמִי פָּתוּחַ:
הִנֵּה הָעֲקֵבוֹת.
כָּאן לְפַרְוַת כֶּבֶשׂ
רֵיחַ שֶׁל זְאֵבִים.
וְכָאן גְּלִימָה,
סַלְסִלָּה, וְכִפָּה אֲדֻמָּה.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת הַסּוֹף
וְלֹא אָשׁוּב לַיַּעַר.
אֶתְרַחֵק מִצַּיָּדִים,
וְאֶת סָבָתִי אֲחַפֵּשׂ בָּאֵפֶר.
כמשוררת, אני מגיעה אל האמנות מתוך מילים. בדומה לכתיבה, בעבודותיי אני משתמשת ברדי-מייד כבמילים, מהם אני בונה מטפורות.
בעקבות שרשרת של אובדנים אישיים, הפכתי מאישה מסודרת לאספנית כפייתית. קשה לי להישאר אדישה לחפצים זרוקים. כך בהדרגה, חדר המגורים שלי הפך למחסן ואחר כך לסטודיו. אני אוספת אובדנים של אחרים, כדי לא לגעת בשלי. מאמצת אותם, ומשנה את ייעודם.
גם את זכרונותיי אני מפרקת מן הקונטקסט המקורי ויוצקת מחדש לתוך הֵקְשֵר שונה, בו אני נותנת להם פירוש מתוך פרספקטיבה של זמן ומסע החיים. העבודות שבחרתי להציג כ"יצירה שלי שאני מאמין בה", עבודת האנסמבלאז' ושני השירים, מבטאים היטב את תפיסת עולמי זו, כמתואר להלן.
העבודה "האגדות מתאחדות", נעשתה כמחווה לאחים גרים ומתייחסת לדימויים שונים הפורצים מתוך ספר אגדות גרמני, בטכניקה אנסמבלאז', העשויה רדי-מייד. הדימויים יוצרים תמונה פסטורלית לכאורה והאימה פורצת מתוך דפי האגדות ומתוך היחסים בין הדימויים. כלומר, ממה שמתחולל מתחת לפני השטח. כך מתפוררת אשליית האושר של הילדות.
דבר דומה מתרחש בשני השירים המצורפים, העושים גם הם שימוש בפירוק דימויים של עולם האגדות הפנטזמתי ובהרכבתם מחדש מנקודת מבט היתולית או אפילו ביוגרפית, בין-דורית.
הכל מצבה, גלעד לריק וההעדר. לאותו ההבל הבלים שהיה מקובל במוטיבים של ציורי ה-Vanitas. איברים שנותקו מהגוף והפכו לישות עצמאית, חפצים ללא שייכות אמיתית. אלו מהווים סמל של זמני, מתכלה, חד פעמי ולמעשה סמל לפגיעותו של האדם, להיותו בשר ודם ולכן גם בן חלוף. מאריה קאלאס, הזמרת המיתולוגית, שרה באריה מתוך האופרה "טוסקה", Tosca את המילים הבאות: " אני חיה למען האמנות ולמען האהבה"... ומה עוד נותר?
