תמי קויפמן
ריבות
אִמִּי רוֹקַחַת אֶת נִיחוֹחוֹת יַלְדוּתָהּ
לְרִבּוֹת.
עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַגָּדוֹל
בִּמְתִיקוּת צָהֳרֵי יוֹם מְעַלֶּפֶת,
בְּצֵל עֲצֵי תָּמָר עֲמוּסֵי הַבְטָחוֹת
נוֹצְצוֹת עֵינֶיהָ בְּחַמְדָנוּת מִתְגָּרָה.
"הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל לַבָּנִים, וְהָרִבּוֹת לַבָּנוֹת"
מְבַשְּׂרוֹת נְשׁוֹת הַשֵּׁבֶט
וּמַבָּטָהּ רוֹאֶה אֹפֶק
מִתְרַחֵק.
אִמִּי רוֹקַחַת אֶת נִיחוֹחוֹת יַלְדוּתָהּ
לְרִבּוֹת
וּמְבִיאָה לִי צִנְצֶנוֹת.
וּבְכָל בֹּקֶר אֲנִי שׁוֹלֶפֶת תְּאֵנָה מִתְפַּקַּעַת לְהַפְלִיא,
עוֹלָה עַל הַמַּסְלוּל הַזָּהוּב שֶׁל עֲלוּמֶיהָ
מַשְׁאִירָה אֹפֶק מִתְפַּלֵּא מֵאָחוֹר
וּמַמְתִּיקָה.
ריבות
כל שנה בקיץ התאנים מבשילות, נקטפות ומובלות כלאחר כבוד אל המדף בחנות הירקן השכונתי.
אימי, כל שנה בקיץ, מביאה אל ביתה, את הפרי הבשל, העסיסי, המתפקע, העגלגל, ורוקחת בידיה את ריבת התאנים: "הריבה של לילי".
וידיה ידי נערה שלא הבשילה, ידי אישה צעירה, ידי אמא ורעיה, ידי סבתא לנכדים ונינים. והריבה, תמיד מתוקה, לא מתוקה מידי. מושלמת.
ואני, מן הצד, מתבוננת ויודעת שאת זה הקסם לעולם לא אוכל ללדת.
וגם אם יהיה המתכון בידי, תמיד יחסרו לי שורשיה שינקו משפת הנהר הגדול, כשסביבה נשות השבט.
אבל, אני רואה אותן, בחלומי, וביומי, לוחשות, מדברות איתי, ושולחות לי דבש תאנים שמתפקע על שפתי וניגר, ניגר על שדי, מרפד את חיי ושר לי שירים.