משה עזוז

​

​

 

מבין המחוגים (מחזור)

​

 

1

רְגָעִים שֶבָּהֶם

מַבָּטוֹ בַּסּוֹבֵב אוֹתוֹ

נוֹצְרָם פִּתְאוֹם

כְּפַעַם אַחֲרוֹנָה

​

 

2

עוֹד אֲחוֹרָה עוֹד

עוֹד עוֹד

עוֹד קְצָת

עוֹד קְצָת

דַּי

חַכֵּה רֶגַע

עוֹד טִפָּה אֲחוֹרָה

אַתָּה יָכוֹל עוֹד

עוֹד עוֹד

עוֹד קְצָת

עוֹד טִפָּה

דַּי:

 

בְּקָרִים שֶבָּהֶם מִטָּתָהּ

שוֹקַעַת תַּחְתֶּיהָ

שֶבָּדֵי וִילוֹנוֹת נִגְלָלִים

לְסוֹכֵך עַל רֹאשָׁהּ

שֶׁבְּהוֹנוֹת מִזְדַּקְּפִים לִדְמָמָה

שֶׁדְּאָגָה מוּמֶרֶת

בְּשִׂנְאָה כְּבוּשָׁה

 

אוֹ לְנֶגֶד חַלּוֹן

גִּלּוּי יוֹם לְמוּלָהּ

נִבְלַע בְּכֹחַ כְּבִידָה

 

כֻּתָּנְתָּהּ הַשְּׁקוּפָה

אֵינוּת עֵינֶיהָ

עָרְפָּהּ הֶחָשׂוּף לְגוֹרָלָהּ

 

בְּשׁוּבָהּ

אֵינָהּ אוֹמֶרֶת דָּבָר

שְׂעָרָהּ הֶחָלָק מְקֻרְזָל

עֵינֶיהָ שְׁלוּפוֹת

מַשְׁגִּיחִים בָּהּ

 

בְּרִשּׂוּל מִלּוֹתֶיהָ

בְּעִתּוֹת צְחוֹקָהּ

בִּשְׂעָרָהּ

בְּחִיּוּכָהּ הַטּוֹב כְּמוֹ לֹא יָדַע אוֹתָהּ

בּוֹחֲנִים מִלָּה בִּשְׂפַת גּוּפָהּ

בַּהֲלִימַת קוֹלָהּ

בִּסְמִיכוּתָהּ עַל רֶצֶף הַשְּׁתִיקָה

 

אַחַר כָּךְ יָמִים אֲחֵרִים

בְּהִירִים

שֶּׁאֵינָם נְכוֹנִים יוֹתֵר הִיא מַבְהִירָה

שֶׁמְּדַמְּנִים אֶת הַבָּאִים תַּחְתָּם

​

 

3

מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ

חָסֵר

זְמַן שֶׁלֹּא נִמְדַּד אוּלַי

שֶׁהוּא חוֹמֵק כְּרוּחַ

רְפָאִים מִבֵּין הַמְּחוֹגִים

​

 

4

לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם הִיא יוֹצֵאת

אֶל מָה שֶׁקּוֹרֵא לָהּ

שֶׁהוּא בְּעָקֵבָהּ כּוֹשֵׁל לְהָשִיבָהּ

 

שֶׁחַלּוֹנוֹת כְּבֵדִים נָעִים עַל מְסִלָּה

שֶׁכֻּתָּנְתָּהּ כְּרוּחַ רְפָאִים נִפְרֶדֶת

נוֹשֶׁרֶת עַל הָאֲדָמָה

 

קוֹלוֹ שֶׁרַק לְחִישָׁתוֹ נִשְׁמַעַת

שֶׁמְּסַנֵּן מִמַּסְלוּלָהּ אֶת הַמִּלִּים

עִקְּשׁוּת גּוּפָהּ הַקַּר, הַמְּהֻפְּנָט

שֶׁתַּחַת הַבִּנְיָן קוֹפֵא בַּמֶּרְחַקִּים

 

שִׁיבָתוֹ הַשְּׁקֵטָה אֶל הַחֶדֶר

גַּחְלִילִיוֹת עֵינָיו הַמּוּבָסוֹת

יָדוֹ עַל הַשְּׂמִיכָה, לְחִישָׁתוֹ

לְלַיְלָה טוֹב.

​

אוירה סמיכה של "בדידות שקטה בזוגיות" אופפת את סדרת השירים הזו, שיש להתייחס אליהם כאל חטיבה אחת בלתי ניתנת לפירוק. השירים מצטיינים באווירה לילית מסתורית, חלקם מתרחשים לפחות בחלקם בחדר השינה של בני זוג. המשורר בסגנונו שומר על ריחוק מהם, עד שהם נדמים כאניגמטיים בתיאורם, אנו יודעים מעט מאוד על אופיים ומניעיהם, כמו מבקש המשורר להגן על פרטיותם בכל מחיר. אף שהוא צופה בשניהם כ"זבוב על הקיר", כביכול הם לא נוגעים לו אישית, ושאין בתיאורם כדי לומר משהו אישי עליהם, ושאין בכוונתו לגלות באמצעותם דבר על עצמו.

​

למרות האמור לעיל מתגלה בשירים תיאור של חוסר איזון ביחסים בין בני הזוג, ושאין אהבה שווה, דו-צדדית ביניהם, מאחר "שֶׁדְּאָגָה מוּמֶרֶת בְּשִׂנְאָה כְּבוּשָׁה", שרק מאוחר יותר נגלה כי אלה הם רגשותיו של בן הזוג. ייתכן רגש זה נובע מהדומיננטיות הנשית ביחסים, של מי שפועלת, נעה, קובעת את מקומה וכופה עליו את לכתה והיעדרה. ומאידך זווית המבט המתבוננת בשירים, היא הגברית (עד שיש פיתוי מסוים לזהותו עם המספר), של מי שעוקב מנקודת מבט של דאגה, מתוך חולשה וחוסר יכולת להשפיע אחר מהלכיה.

​

סיום הסדרה מגיע לשיאו בחד-משמעותו: הלילות – ולא לילה אחד – הם זמן הפעילות המרכזי, שבו היא יוצאת "אֶל מָה שֶׁקּוֹרֵא לָהּ", ובן זוגה העוקב אחריה כושל מלעצור בעדה  – "שֶׁהוּא בְּעָקֵבָהּ כּוֹשֵׁל לְהָשִיבָהּ". ואין אנו יודעים מהו הדבר שקורא לה, או שמא ב"מה" מחביא המשורר את ה"מי", אולי אפילו אהוב מסתורי שבפניו היא מתערטלת? אך יותר נראה שה"מה" הוא דבר באישיותה, אולי במצב נפשה. עד שניתן לזהות רמז לטירוף, או לפחות לסהרוריות (הליכה מתוך שינה), בתיאור יציאתה מהבית, או לפחות מחדר השינה, ובהתפשטותה: "שֶׁכֻּתָּנְתָּהּ כְּרוּחַ רְפָאִים נִפְרֶדֶת נוֹשֶׁרֶת עַל הָאֲדָמָה… עִקְּשׁוּת גּוּפָהּ הַקַּר, הַמְּהֻפְּנָט שֶׁתַּחַת הַבִּנְיָן קוֹפֵא בַּמֶּרְחַקִּים". ומול התנהגותה זו חוסר האונים שלו מובלט  ומגיעה לכדי כניעה מוחלטת בבית האחרון, אפילו בלחישתו "לילה טוב", שאינה עומדת בסתירה לאותה "שנאה כבושה", שאין הוא מסוגל לבטאה, ואולי אינו מודע לה לגמרי, זו הנובעת מאותו רגש דאגה עמוק ואומלל שהוא חש, אולי מההכרח לטפל בה, בלי שזו אף תוכל או תחפוץ להכיר לו תודה.

​

בתוך מכלול זה מצוי בשיר השני, כמו אתנחתא קומית, תיאור של הנחיות לנהג – בן הזוג – בעת שהוא מחנה במקום צר את מכוניתו: "עוֹד אֲחוֹרָה עוֹד, עוֹד עוֹד עוֹד קְצָת עוֹד קְצָת/ דַּי". אך המשכו של השיר שב ל"קו הרציף" הסגנוני המאפיין את כל היתר. ועל כן ניתן להניח שמדובר באחד הרגעים הטובים יותר שבהם בן הזוג נזכר, כאשר יחסיהם היו נורמליים, או שמצבה של בת הזוג היה טוב. ואולי רק מדובר בימי שפיות זמניים בין ימי טרוף? של "זיגזוג בין מצבי רוח". והרי אותו שיר מתאר גם "יָמִים אֲחֵרִים בְּהִירִים" וגם "דְּאָגָה מוּמֶרֶת בְּשִׂנְאָה כְּבוּשָׁה", ועוד. וכך ייתכן שסדרת השירים מובילה אותנו – ללא רצף זמנים ליניארי (כדוגמת "זְמַן שֶׁלֹּא נִמְדַּד אוּלַי שֶׁהוּא חוֹמֵק כְּרוּחַ רְפָאִים") – מן ה"נורמלי" אל השקיעה הנפשית.

​

עתה, בשובנו לקרוא את השיר הפותח, הקצר, אנו יכולים להירמז כי בן הזוג מצוי מן ההתחלה לבדו, פיסית או נפשית, והוא משמר את רגעי הזיכרונות מחייהם המשותפים, שהוא "נוֹצְרָם פִּתְאוֹם כְּפַעַם אַחֲרוֹנָה".